פרשת שלח | חטא המעפילים
“הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה’ כי חטאנו” (במדבר י”ד, מ’)
מה בעצם, היה רצונם של המעפילים?
משנה סדורה לרבנו הנצי”ב זצ”ל מוולאז’ין בעניין זה. שיטתו עוברת כחוט השני בכתביו ובחיבוריו המרובים והיא מפיצה אור נגוהות להבנת פרשיות סתומות שונות שבכתבי הקודש. הבה ננסה לצעוד בעקבותיו ולאסוף מעט מפניני מחשבותיו.
בכל הדורות הוכרה תופעתם של אלו אשר בקשו לעבוד את הקב”ה שלא כפי שהוא ביקש שיעבדו אותו. הם עשו את שעשו מתוך מחשבה להתקרב בדרכם אל הבורא. כוונתם רצויה, לשם שמים, אך הם טעו טעות מרה כי את הקב”ה אין לעבוד כפי שאנו מבינים אלא כפי מה שהוא דורש.
המעפילים חשבו כי יתקנו את חטאם בדרך תשובת המשקל. אם עד כה לא רצו להיכנס לארץ ישראל אפילו בסיעתא דשמיא מיוחדת, הרי כעת ביקשו להיכנס בדרך של מסירות נפש, ללא ארון ברית ה’ ומשה רבנו.
הרעיון לכשעצמו היה יכול להיות נכון, אילולי שהיה בו משום עבירה על רצון ה’: “אל תעלו”. והרי לא יתכן לתקן עבירה בעשייתה, חלילה, של עבירה אחרת.
זאת הייתה טעותם של המעפילים אשר עלתה להם ביוקר רב.
דרך חשיבה מוטעית זו לא חלפה עד היום מן העולם. עינינו הרואות, גם בדורנו אנו, כיצד יהודים מניחי תפילין ושומרי שבת עושים כל שביכולתם כדי לעלות להר הבית ולהוציא את חזקתו מידי שועלים המהלכים בו. בני ישמעאל. יהודים אלו מגדירים את עצמם כשומרי תורה ומצוות וכמאמינים. כמיהתם העזה לחידושה המהיר של עבודת הקרבנות מעידה על הרגש הדתי שמפעם בקרבם. אך את הדרך להבאת מאבקם אל תודעת הציבור מבצעים הם באמצעים פסולים לחלוטין.
פוסקי הדורות כבר השמיעו את פסק ההלכה שלהם, המחייב לחשוש לשיטת הרמב”ם, הסובר כי כניסת טמאים בזמן הזה להר הבית כרוכה באיסור כרת החמור. הם, אותם יהודים, מטהרים את שרץ כניסתם האסורה במאה וחמישים טעמים של היתר. הם מסתמכים על אסמכתאות קבליות שונות כדי לחדש את העבודה על הר הבית, אך מתעלמים מהאיסור החמור בכך.
כמו המעפילים, גם הם עולים למקום שלא הורשו לעלות, מתוך כוונות רוחניות ומתוך מטרה דתית ברורה, אך המעשה שעושים פסול בתכלית.
בנושה זה אין לה, להלכה, כל ויתורים. גם הקב”ה לא יתחשב במסירות נפש שכזו, שהרי אינו לוקח שהרי הוא דן את החטאים על פי מה שנפסק בשולחן ערוך.
מעפילים אלו בטוחים בצדקת דרכם ואין הם מוכנים לשמוע לקריאתו של משה: “אל תעלו”. רבנו ה”מגן אברהם” זועק לעברם: “אל תעלו”, תוך שהוא מציע שורת פוסקים החוששים לשיטה האוסרת (או”ח סימן תקס”א ס”ק ג’), אך הם בשלהם: “הננו ועלינו”. הם מגייסים לעזרתם “רבנים” המתירים, לפי הזמנה מראש, ובזאת הם משתיקים את מצפונם העשוי להיות חרד מעונש כרת הנורא. והרי גם למעפילים היו גדולים שהורו להם את הדרך אשר ילכו בה. גם להם היו פוסקי הלכה ומורי הוראה אשר נתנו את ברכתם לרעיון העפלה.
אך האם חושב מאן דהוא כי יש לו זכות להביע את דעתו במחיצת משה רבנו?
העפלה לארץ, כמו העליה להר הבית, מותרת ויפה כאשר היא במסגרת ההלכה ועל פי התורה.
כבר הוזכרה פעם שיחתו הנאה של האדמו”ר הזקן מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר זצ”ל, אשר הנהיג את קהל חסידיו בפולין עד לחורבן יהדות אירופה. אמון על ההלכה הצרופה חולל האדמו”ר מספר שינויים, מיד לאחר שעלה על כס האדמורו”ת, לאחר פטירת אביו האדמו”ר בעל ה”שפת אמת” זצ”ל.
בין החידושים שהכניס לבית המדרש הגדול שבגורא – קלבריה בלטה הוראתו להקדמת זמן התפילה בשבת ובחול, כדי שתהיה התפילה בזמנה. הוראה זו נשלחה לכל בתי המדרש שבוורשא ושבשאר ריכוזי החסידים בפולין.
לא הכל הסתגלו לסדר הזמנים החדש, אשר שיבש מעט את מה שהורגלו לו עד לאז. אחד מנפגעיה של הוראה חדשה זו היה חסיד בא בימים, אשר היה ידוע בעבודת ה’ שלו בהיותו פרוש מהבלי העולם הזה. החסיד, שעבודת יומו השתבשה, בא אל רבו וטענתו בפיו. החסיד סיפר על ההכנות הרבות שקדמו עד כה לתפילתו ועל המתיקות המיוחדת שחש עת עמד להתפלל לאחר שהתכונן והכין את ליבו לתפילה.
“עתה”, טען החסיד, “תחסר לי הכנה זו. כיצד אוכל להתפלל ללא הכנה מוקדמת?”
הרבי, אשר מפורסם היה במילותיו המדודות, ענה קצרות:
“תניא בר קפרא אומר: אילו היה נותן בה קורטוב של דבש, אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה. ולמה אין מערבים בה דבש? מפני שהתורה אמרה…”
מפני שהתורה אמרה: “כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לה'”.
קורטוב דבש עשוי לשפר את ריחה של הקטורת, עד שלא יוכל אדם לעמוד מפני ריחה. הוספת מעט דבש עשויה להביא כבוד רב להיכל ה’, אשר יבושם בריח שאין כדוגמתו. זהו כבוד למקדש ולמי ששכן שמו במקדש. אילו לא היה כל איסור בדבר הרי שהיה בזה משום הידור מצווה.
אך לאחר שהתורה אמרה: “כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו” אין מקום לעבוד את הקב”ה בדרך שנאסרה על ידו.
כמו שאין להעפיל במקום שאסור להעפיל וכמו שאין לעלות להר הבית בזמן שהדבר אסור, גם אם נדמה כי זוהי פעולה אשר “אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה”.
עלינו להיזהר מהתחכמות יתירה. כי ראשיתה של חכמה היא יראת ה’. ויראת ה’ משמעה שמירת כל המצוות, אף אלו שאין אנו מבינים לטעמם מחד גיסא, ואי עבירה על מצוות התורה, גם כאשר נדמה לנו כי כעת הדבר רצוי וראוי מאידך גיסא.