ילקוט שמעוני ירמיהו רע"ט מי ייתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה אמר ר' אחא כיוון שחרבה ירושלים וביהמ"ק יצאו ישראל בקולרים והיו מבקשים לבכות ולא היו מניחים אותם השונאים והיו מניחים עול על צווארם כיוון שעבר יום ראשון פנו אלו לאכילה ושתיה ואלו לבכייה ועליהם ירמיה מקונן בכה תבכה בלילה ומבואר שם שירמיה יכול היה לבכות בין ביום ובין בלילה וישראל היו בוכים רק בלילה והקב"ה אמר אני יבכה גם ביום וגם בלילה.

דבר אחר אמר הקב"ה אני נתתי תורה לישראל שיעסקו בה יומם ולילה שנאמר והגית בו יומם ולילה והם לא עסקו בה לפיכך בכה תבכה בלילה.

וקשה מדוע לא רצו הגויים שהיהודים יבכו אדרבה עליהם לשמוח בבכיית שונאיהם והתשובה לזה שבבכייה יש זכות גדולה וגם הגויים ידעו שיש בזה זכות ותקווה גדולה ולכן לא היו מניחים אותם לבכות.

ובילקוט שמעוני תהילים קל"ז על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון הראה הקב"ה לדוד את חורבן בית ראשון ובית שני והיו מבקשים ישראל לבכות כיוון שהגיעו לנהר פרת אמר נבוזראדן לירמיה אתה יכול לחזור לארץ ישראל או להמשיך לבבל ואמר ירמיה מי ישאר עם שארית הפליטה בארץ והתחיל לחזור לארץ כיוון שראו זאת הגויים התחילו לבכות ואמרו רבינו על מי עזבתנו ואמר להם ירמיה עכשיו אתם בוכים אילו הייתם בוכים קודם לא הייתם גולים.

ואף שגלו משום שלש עבירות והיה דינם לגלות מכל מקום אם היו בוכים הייתה הגזירה נדחית משום שכאשר אדם בוכה מרחמים עליו.

וכן הוא בתפילה וכן הוא בבן אדם לחברו שאמרו חז"ל להיות זהיר בצער אשתו משום שדמעתה מצויה ומסופר בגמ' על אשתו של אחד האמוראים שהיה חוזר בערב יום כיפור לביתו ושנה אחת התעכב ולא חזר ואשתו שהמתינה לו ירדה לה דמעה של צער מהעיניים ומשום כך נפל הגג שעליו הוא ישב ונפטר.

והיק' על זה ר' חיים שמולביץ וכי זה פיצוי בשבילה שהוא ייענש במיתה הרי זה עונש גם בשבילה ומתרץ על זה שפגיעה בבן אדם לחברו הוא כמו אש וכמו שאם יכניס אדם ידו לאש יפגע אף אם לא רצה בכך כך בדמעה ופגיעה זה גורם לאש ובכך נפגע בעלה אף אם לא רצתה בכך.

עוד יש לעמוד על מה שכ' בילקוט שמעוני על לימוד תורה שכ' דבר אחר שמקשר את הבכייה יומם ולילה ל'והגית' בו יומם ולילה מבואר שלימוד תורה יומם ולילה מונע את בכה תבכה בלילה ויש כאן הקבלה בין המעלה של בכיה למעלה של לימוד תורה.

 לע"נ הרה"ג דב צבי קרלינשטיין זצוק"ל.

אברהם קורא לאליעזר ומבקש ממנו לחפש שידוך ליצחק בנו וקוראת לו התורה ויאמר אברהם לאליעזר עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שזה תיאור של שליטה מלאה שהיה לאליעזר על נכסיו של אברהם.

ומשביעו אברהם באלוקי השמים ואלוקי הארץ שלא ייקח אישה ליצחק מבנות הכנעני והקושיה עולה מאליה הרי עוסקים כאן בעבדו זקן ביתו שכבר עשרות שנים משרתו בנאמנות ודולה ומשקה מתורתו של רבו וכבר בברית בין הבתרים שהייתה כשאברהם היה בן שבעים כבר מצאנו את אליעזר שהוא בן ביתו וכאן הוצרך להשביעו וקשה האם הוא לא סומך עליו שיעשה את מה שאברהם מבקש.

והתשובה לזה היא שבכל ענייני הגשמיות סמך אברהם על אליעזר בעניינים עצומות אך כאן שזה נוגע לעניינים רוחניים דרש ממנו להישבע ובזה לא סמך אברהם על אליעזר.

ודוגמא לזה אדם שמגיע לרופא שיניים הוא לא מתייחס לצורה בה מרוהט החדר המתנה משום שזה חדר המתנה ולא לשם כך הגיע לכאן וכך אמר החפץ חיים לאדם עשיר שהגיע וראה את הריהוט העלוב בביתו של החפץ חיים ושאל אותו החפץ חיים והיכן הרהוט שלך וכשענה לו העשיר אני בדרך אמר לו החפץ חיים גם אני בדרך והתכלית היא לא העולם הזה והריהוט אלא העולם הבא והמצוות.

ילד עומד עם אמו בתחנה אוטובוס צפופה בכדי להגיע ליעד מסוים אומר הילד לאמו יש ממול תחנה יותר מרווחת מדוע אנו עומדים כאן בצפיפות לא יעלה על הדעת שיחליפו את התחנה כדי שיהיה להם מרווח כי יש להם יעד והתחנה ממול מביאה ליעד אחר ורק הילד חסר לו בהבנה מה היעד ואיך מגיעים אליו.

כך אנחנו צריכים לדעת מה היעד שלנו והיכן אנחנו מקילים ובאיזה דבר חשוב אנחנו מחמירים ובענייני העולם הזה אפשר להקל ולסמוך על אליעזר אך ברוחניות אי אפשר להקל ולסמוך.

ומסופר על ר' ישראל סלנטר שהגיע לעיר אחת ברכבת ושם קיבלו את פניו אנשים שלא הכירוהו וביקשו ממנו לשחוט להם את העופות שהיה להם לכפרות אחר כך ביקש מהם ר' ישראל שילווהו מעות להוצאות הדרך וסירבו להלוות לו משום שלא הכירוהו ואמר ר' ישראל שבענייני עולם הבא הם מקילים לסמוך על כל אחד אך בענייני העולם הזה הם לא סומכים.

וזה מה שבא אברהם ללמדנו את ההתייחסות לעולם הזה כטפל ולא חשוב ואת ההתייחסות לעולם הבא כעיקר וחשוב.

וכך אנחנו צריכים לחנך את ילדינו בכל דבר שצריך לבחור הן בענייני בחירה של ישיבה או מקום מגורים איך מתייחסים לשיקולים רוחניים ואיך מתייחסים לשיקולים גשמיים ואיך הופכים לעיקר את ענייני העולם הבא.

בפרשתנו אנו לומדים על עקידת יצחק אברהם נשלח על ידי צווי מן השמים לשחוט את יצחק וכאשר שולח ידו נשלח אליו מלאך ואומר לו אל תשלח ידך אל הנער ואחר כך נשלח מלאך נוסף בצווי ואל תעש לו מאומה משום שאברהם אחר שנאמר לו לא לשחוט רצה להוציא ממנו מעט דם ועל זה בא הציווי ואל תעש לו מאומה.

צערו של אברהם על זה שלא קיים את המצווה מתקבל בשמים והוא מקבל תחליף איל שהוכן ממעשה בראשית והוא נחשב כאילו עקד את יצחק ואף שלא הקריב את יצחק נחשב כאילו הקריבו משום הרצון שהיה לו והצער שנצטער כאשר התבטל הציווי.

ועד היום אנחנו מתפללים ומבקשים בזכות עקידת יצחק שנחשב לנו כאילו יצחק נעקד ממש ואף שלא נשחט כיוון שהרצון לקיום המצווה ובצער בביטולה באונס מחשיב כאילו המצווה נתקיימה.

וכך אנחנו מוצאים אצל אברהם אבינו בתחילת פרשת וירא שחיבב את מצוות הכנסת אורחים והצטער כשהוציא השם חמה מנרתיקה ובגלל זה זימן לו הקב"ה אורחים אף שלא קיים בהם את תכלית המצווה שהם לא היו צריכים לאוכל ושתיה אך הוא כמו האיל בעקידה שנחשב כאילו עקד את יצחק כך נחשב כאילו הכניס אורחים ממש וזה בגלל התשוקה למצווה והצער בביטולה.

יסוד זה נמצא בפרשת בהעלותך ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ואותם אנשים היו עוסקים במצווה ונשאו ארונו של יוסף ולא יכלו לקיים מצוות פסח ונצטערו על כך ובאו למשה בטענת למה נגרע ומשום כך קבלו פסח שני שאם מצטער אדם בביטול המצווה הקב"ה מזמן לו את עשיית המצווה בדרך אחרת.

וכן יצחק בעקידה ביקש מאברהם שיקשור אותו כדי שלא יזוז ויפגום בקרבן ורצה בכל מאודו לקיים את המצווה ולא רצה שיהיה אונס שמצטל את המצווה ולכן עיקר השם של העקידה הוא עקידת יצחק שזה לכאו' נקודה שולית בעקידה עניין הקשירה אלא שקשירה זו מבטאת את הרצון העמוק של יצחק ואברהם לקיום המצווה.

והבשורה שמגיעה אחר העקידה יען אשר עשית את הדבר הזה שנחשב שעשה.

ואף שקיי"ל בכל התורה אונסא לאו כמאן דעביד ואם נאנס אדם ולא קיים תנאו לא חשיב שקיים דסוף סוף לא עשה בקיום מצוות אונסא כמאן דעביד.

דבר דומה מצאנו ביומא ל"ט בניקנור שהביא שתי דלתות של זהב לביהמ"ק מאלכסנדריה של מצרים ופרצה סערה ביום והיה צריך להשליך דלת אחת וכשרצו לזרוק את הדלת השנייה מסר נפשו שלא יזרקוה ואז זכה שגם הדלת השנייה צפה אחר האנייה שבזכות צערו זכה גם בדלת שזרק קודם.

וכן אהרן שחלשה דעתו בחנוכת הנשיאים והצטער בזה שלא היה שותף למצווה זכה לחנוכת הנרות ולנס חנוכה שנשאר לדורות.

אנחנו מוצאים דבר מעניין בפרשתנו שהחיות והבהמות השחיתו דרכם על הארץ אף שאין להם בחירה ומשום זה גם נענשו אף שאין להם בחירה

עוד מצאנו שהיה צריך להשחית את העולם וכמו שמביא רש"י שזה עד עומק המחרשה ולא היה מספיק להרוג את כל האנשים ולהציל את נח והיה צריך לשים את נח במקום נפרד כעין טרטוריה נפרדת מהעולם בתוך המים שהיו נפרדים מהיבשה שבה היה הקלקול.

הספינה הייתה שקועה במים ד' אמות מעל הערים הגבוהים וד' אמות הוא רשות לעצמה כמו שמצאנו בכמה מקומות וכל זה היה ליצור רשות לעצמה שמנותקת מהעולם.

גם ההצלה של נח היה לתת אוכל לכל החיות וזה טורח גדול ובזה אין מטרה כמו בניית התיבה כדי להחזיר בתשובה אלא ביאור הדברים שהחטאים של דור המבול יצרו קלקול סביבתי וגרמו לעולם להיות כמקום של חטא ולא סגי במה שיהרגו את האנשים כיוון שהעולם נהיה מקולקל מצד "החפצא שלו" והיה צריך ליצור עולם חדש שמתוקן מחטא ועולם שהוא של חסד וזה הוטל על נח ליצור בתיבה שהיא מקום לעצמה עולם חדש של טוב וחסד תחת העולם שהתקלקל מהחטאים.

גמ' חגיגה ט"ו על הפסוק טוב לצדיק טוב לשכנו זכה צדיק זוכה בחלקו של הרשע בגן עדן ונתחייב הרשע ונטל את עונשו של הצדיק בגיהינום.

הסבר הדברים כיוון שכל מצווה יוצרת תיקון סביבתי וכל עבירה ח"ו יוצרת קלקול סביבתי א"כ צדיק שגר ליד רשע הוא משפיע טוב לסביבתו וגורם לרשע לעשות מצוות ולכן זוכה הצדיק בחלק הרשע בגן עדן הכוונה בחלק שמצוות הרשע הם בזכות הצדיק.

וכן להיפך כשעושה הרשע עבירות הוא גורם לקלקול סביבתו וגורם לצדיק לעשות עבירות ולכן נוטל הרשע חלק הצדיק בגיהינום היינו החלק שעבירות הצדיק הם בגלל הרשע.

יומא פ"ו צדיק שעשה תשובה מכפרים לכל העולם כולו שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו "משובתם" לשון רבים שב אפי "ממנו" לשון יחיד.

אין הכוונה שהעוונות של כולם מתכפרים אף שלא עשו תשובה שזה דבר שאי אפשר אלא שהעוונות שקראו לכולם בגלל החטא של הצדיק שגרם לקלקול סביבתי, כשעושה הצדיק תשובה מכפרים לכולם על החלק שיש לצדיק בעבירות שלהם.

דברים אלו צריכים להיות לנגד עיננו כשבאים לבחור מקום מגורים שאם זה במקום של אנשים שאינם שומרים תורה צריך לחשוב על ההשפעה הסביבתית שיש למעשיהם על הסביבה ועל הקלקול שנגרם מכך.

שנינו במשנה באבות עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו וזה דבר שנתייחד בו אברהם בעניין שכל חייו היו רצופים בקשיים וניסיונות וזה בירושה לבניו כמעשה אבות סימן לבנים ועל עם ישראל נאמר כי עליך הורגנו כל היום.

ובאמת המילה ניסיון מוזכרת בתורה רק בעקידת יצחק ובשאר הדברים אפשר לראות את זה כניסיון ואפשר לראות את זה כקשיים.

ובסנהדרין צ"ב כתוב על נבוכדנאצר שהתחיל לומר שירה ועמדו שיריו לעלות על שיריו של דוד המלך עד שבא מלאך וסתרו על פיו והקושיה עולה מאליה מדוע מלאך סותר על פיו כשרוצה לומר שירה.

והביאור בזה שנבוכדנאצר אמר שירה כשהיה בשיא ההצלחה שלו כשכבש את כל העולם ובזה בא לומר שירה ובא מלאך וסתר על פיו לבחון אם גם כך יגיד שירה ובאמת בכך עצר לומר שירה שלא היה לו את הכוח לומר שירה גם כאשר הוא בקשיים.

ואברהם משתבח בכך שהוא אמר שירה גם כאשר היה בקושי וניסיון וזה המעלה הגדולה שהוריש לבניו לזמר לה' בכל מצב וכמו שנאמר חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה אם חסד אשירה אם משפט אשירה.

ובנוסח ספרד אומרים בסוף ברכת ישתבח אל ההודאות בורא כל הנשמות ריבון כל המעשים אדון כל הנשמות הבוחר בשירה זמרה מלך אל חי העולמים וזה ראשי תיבות אברהם שאברהם השתבח בתשבחות ששיבח את ה'.

וכך אמרה התורה וילך אברהם כאשר דבר אליו ה' "דבר" הוא לשון קשה משום שאברהם הלך גם אם יהיו קשיים.

ואצל לוט כתוב וילך אתו לוט וידוע מה שמטו משמיה דהגר"א שיש חלוק בין אם כתוב אתו לבין אם כתוב עמו שעמו היינו באותה כוונה ואתו הוא לכוונה אחרת משום שלוט הלך משום שאברהם בן שבעים וחמש וחשב ליורשו והיינו להנאת עצמו ואברהם הלך כאשר דבר אליו ה' לא לטובת עצמו אלא אף אם יהיו קשיים.

ולכן כשזכר ה' את לוט בהפיכת סדום אמרו חז"ל שזה משום שלא גילה ששרה בתיבה ולא משום שהלך עם אברהם והטעם שהליכתו עם אברהם הייתה להנאת עצמו.

עוד מצינו שאברהם אחרי שנפרד לוט מעמו זכה בנחלת הארץ משום שאז נתקיים בו לך לך מבית אביך שכל עוד לוט היה אתו לא נחשב שנפרד ממשפחתו ורק אחר שנפרד ממנו זכה בנחלת הארץ.