בפרשת בהעלותך כתוב "והיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם", ובגמ' במס' סוכה כ"ה כתוב ר' ישמעאל אומר שאותם אנשים נשאו את ארונו של יוסף ולא יכלו לעשות הפסח במועדו כי היו טמאים, ר' עקיבא אומר שאלו היו מישעל ואלצפן שנטמאו לנדב ואביהוא, ר' יצחק אומר שנטמאו למת מצווה, ואמרו "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו", ופה כתוב את המעלה של משה רבנו שמיד יכול היה לשאול את ה' כשאמר "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם", ועל זה אמר לו הקב"ה שניתן להם פסח שני, וחז"ל אמרו במדרש ראויה הייתה פרשה זו ליאמר ע"י משה כשאר כל התורה, אלא שזכו אלו שתיאמר על ידיהם פרשה זו מפני שמגלגלין זכות ע"י זכאי.
ודברים אלו הם פלא:
- מדוע נתנה התורה פה זמן השני לקיום המצווה, מדוע זה שונה משאר המצוות שפטור אם נאנס ולא עשאה.
- מה הייתה טענתם שלא יכולים לעשות את פסח, הרי הם טמאים, וטמאים פסולים.
- מסתימת הפרשה משמע שאם לא היו שואלים, לא הייתה נאמרת פרשה זו כלל למשה, והרי מצוות פסח שני היא מצווה ממניין התרי"ג, וא"כ איך המתין לשאלת הטמאים, ומה הכוונה שבזכותם חודשה מצווה זו.
- לשון זה נאמר גם אצל בנות צלפחד שבזכותן התגלה ההלכה של ירושה וגם מגדף וגם מקושש שהם גרמו להלכות אלו, וצריך עיון האם כל ההלכות של ארבעת מקרים אלו, לא היו מתגלים בלעדיהם..?
נברר מספר נקודות על פסח שני:
- בבית יוסף בהל' פסח סי' תכ"ט מביא את השאלה שמצד אחד כתוב ששלושים יום קודם החג לומדים הלכות חג כפי שמופיע במס' פסחים בדף ו' ולעומת זאת במס' מגילה דף ל"ב כתוב שמשה תיקן לישראל הלכות חג בחג, דווקא בזמן החג ולא קודם.
ותירץ הבית יוסף דדוקא בפסח יש דין של שלושים יום כי יש הרבה הלכות, חמץ, מצה, הגעלת כלים וכו' אבל בשאר החגים מספיק הלכות חג בחג.
והדברים פלא שהרי המקור למה שנא' בגמ' בפסחים דף ו' ששלושים יום לפני החג, יש לדרוש הלכות החג, נלמד מפסח שני, ובפסח שני אין הרבה הלכות כי פטורים מחמץ ומצה. וצ"ע.
- בפרשת בהעלותך בפרק ט' פס' י' כתב רש"י פסח שני מצה וחמץ עמו בבית, ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו.
דנו האחרונים מה כוונתו של רש"י 'עמו באכילתו'.
המנחת חינוך מצווה שפ"א אות ג' הבין שכוונת רש"י היא שאסור לאכול חמץ יחד, אפי' שאין איסור לאכול חמץ בפסח שני, אבל באכילתו של הפסח, אסרו חמץ, אך המנחת חינוך מתקשה על הדברים ולא מבין מהיכן רש"י חידש עניין זה, וכן כתב הפני יהושוע במס' קידושין דף ל"ח.
בספר משך חכמה כותב שדבר פשוט הוא שיש איסור לאכול חמץ עם קרבן פסח וזאת הכוונה "על מצות ומרורים יאכלוהו" רק עם מצה ולא עם חמץ, וזה לאו הבא מכלל עשה.
ובתוספתא כתוב פסח ראשון נוהג כל שבעה ופסח שני נוהג יום אחד, וכמו שבפסח ראשון נוהג כל שבעה לגבי איסור חמץ כך גם לגבי פסח שני אסור לאכול חמץ עם הפסח.
ומרן הגרא"מ שך בספר אבי עזרי חולק ומפרש את דברי רש"י בזה הלשון 'אין כוונתו שיש איסור בשעת אכילת פסח שיאכל גם חמץ, אלא להיפך עמו באכילתו שמותר', ומביא ראיה, דהנה בפסח שני לא מחויב לאכול פסח, מצה ומרור יחד אלא יכול לאוכלם בזה אחר זה, א"כ במה שאוכל חמץ ביחד עם הפסח, אין כאן ביטול מצוות אכילת מצה, דיכול לאכול מצה אח"כ.
ויש שרצו לפרש שהאיסור לאכול חמץ, הוא לא מטעם דין חמץ, אלא מטעם ביטול אכילת רשות עם אכילת מצווה.
ואת זה כבר דוחה במנחת חינוך שזה לאו דווקא באוכל חמץ, סברה זו תאסור גם אכילת בשר לאכול ביחד עם אכילת המצווה.
ועיין לשון רש"י במס' סוכה בדף מ"ז: שכתב פסח שני אינו אסור בחמץ, אלא שטעון מצה למצווה ואוכל חמץ מיד, ומשמע שזה לאחר אכילת הכזית של הפסח, וזה ראיה למנחת חינוך.
- ישנו דיון שלם בראשונים ובאחרונים אם מותר לכוהנים להיטמא בקברי צדיקים, ובסוגיה של פסח שני, שהטמאים נשאו ארונו של יוסף, או נדב ואביהוא, רואים שיש איסור לכוהנים להיטמא בקברות צדיקים.
- כשכתוב על הטמאים 'מגלגלין זכות ע"י זכאי' יש לעיין היכן מרומז בתורה שהטמאים היו זכאים.
התשובה באמת הם היו פטורים ממצוות קרבן פסח, אבל הרגישו שחסר להם ולכן באו בדרישה למשה, "למה נגרע", מילים אלו מלמדים אותנו שהם לא רצו להיפטר בדין אונס.
יש לנו הרבה אונסים בחיים אבל אם נצטער על זה שלא קיימנו למשל שלא כיוונו בתפילה, נוכל להציל את המצב, ולכן פה הטמאים נקראים זכאים, וקיבלו פסח שני.
אותו דבר בתחילת פרשת בהעלותך מובא שאהרן הכהן חלשה דעתו והצטער מפני שלא היה בהקרבת הקורבנות בזמן חנוכת המשכן שמופיעה בפרשת נשא, וגם שם הוא לא היה חייב, לא ביקשו ממנו, כאב לו מדוע אינו יכול להיות במצווה, נתן לו הקב"ה שכר 'שלך גדול משלהם', נתן לו את המנורה.
כמו"כ אברהם אבינו ביום השלישי למילתו בפרשת וירא, חולה ויושב בפתח ביתו כחום היום, ודאי שפטור ממצוות הכנסת אורחים, והקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא יטרח באורחים וכוונת הקב"ה הייתה לטובת אברהם, ואדרבה הוא מצטער למה הפסיד את המצווה בגלל החום, והקב"ה "רצון יראיו יעשה" ומזמין לו אורחים מהשמים.
כמו"כ בעקידת יצחק אברהם אבינו הולך לעקידה והמלאך קורא לו ואומר "אל תשלח ידך אל הנער", ואומר לו אברהם אברהם, פעם ראשונה עשה עצמו אברהם כלא שומע, לא רצה להפסיד את המצווה, ולכן קרא לו פעם שנייה, גם שם, היה את הנושא שאברהם אבינו לא רצה להיפטר מהאונס שהמלאך פוטר אותו אפי' שזו מצווה קשה, ושם כתוב שהמלאך אמר לו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", ואומר המדרש שאברהם אבינו אמר למלאך, אם אתה לא נותן לי לעקוד את יצחק, אולי תתן לי להוציא לו מעט דם באף או באוזן, וע"ז אמר לו המלאך "ואל תעש לו מאומה" להוציא לו טיפת דם, ואז אברהם אבינו רואה "איל אחר נאחז בסבך בקרניו", הכול על אותו רעיון, אתה מצטער ובלשון "למה נגרע" כמו הטמאים, ומקבל איל מן השמים.
מוסר השכל בשבילנו יש הרבה מקרים שבהם אנחנו לא קיימנו מצווה באונס, לכה"פ שנצטער.
- יש מנהגים בקהילות בטבריה שב-י"ד אייר נוהגים את ההילולה בקברו של ר' מאיר בעל הנס, אינני יודע את המקור, אבל ידוע שבשבת אחה"צ, מתו לו שני בניו, אשתו ברוריה לא סיפרה לו רק אחרי הבדלה ושאלה אותו, קיבלנו דבר בפיקדון, בא בעל הפיקדון ורוצה חזרה, נצטרך להחזיר לו?, מאר לה ודאי, הראתה לו את שני הבנים מתים, ור"מ מאד בכה, אע"פ שנושא הפיקדון נכון אבל בכייתו הייתה למה בעל הפיקדון הגיע כ"כ מהר.
יתכן שאותם אנשים שעושים הילולה ב-י"ד אייר, זה אותם אנשים שנסעו לר' שמעון בר יוחאי ועשו שם תחנה.