שנינו במשנה באבות עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו וזה דבר שנתייחד בו אברהם בעניין שכל חייו היו רצופים בקשיים וניסיונות וזה בירושה לבניו כמעשה אבות סימן לבנים ועל עם ישראל נאמר כי עליך הורגנו כל היום.
ובאמת המילה ניסיון מוזכרת בתורה רק בעקידת יצחק ובשאר הדברים אפשר לראות את זה כניסיון ואפשר לראות את זה כקשיים.
ובסנהדרין צ"ב כתוב על נבוכדנאצר שהתחיל לומר שירה ועמדו שיריו לעלות על שיריו של דוד המלך עד שבא מלאך וסתרו על פיו והקושיה עולה מאליה מדוע מלאך סותר על פיו כשרוצה לומר שירה.
והביאור בזה שנבוכדנאצר אמר שירה כשהיה בשיא ההצלחה שלו כשכבש את כל העולם ובזה בא לומר שירה ובא מלאך וסתר על פיו לבחון אם גם כך יגיד שירה ובאמת בכך עצר לומר שירה שלא היה לו את הכוח לומר שירה גם כאשר הוא בקשיים.
ואברהם משתבח בכך שהוא אמר שירה גם כאשר היה בקושי וניסיון וזה המעלה הגדולה שהוריש לבניו לזמר לה' בכל מצב וכמו שנאמר חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה אם חסד אשירה אם משפט אשירה.
ובנוסח ספרד אומרים בסוף ברכת ישתבח אל ההודאות בורא כל הנשמות ריבון כל המעשים אדון כל הנשמות הבוחר בשירה זמרה מלך אל חי העולמים וזה ראשי תיבות אברהם שאברהם השתבח בתשבחות ששיבח את ה'.
וכך אמרה התורה וילך אברהם כאשר דבר אליו ה' "דבר" הוא לשון קשה משום שאברהם הלך גם אם יהיו קשיים.
ואצל לוט כתוב וילך אתו לוט וידוע מה שמטו משמיה דהגר"א שיש חלוק בין אם כתוב אתו לבין אם כתוב עמו שעמו היינו באותה כוונה ואתו הוא לכוונה אחרת משום שלוט הלך משום שאברהם בן שבעים וחמש וחשב ליורשו והיינו להנאת עצמו ואברהם הלך כאשר דבר אליו ה' לא לטובת עצמו אלא אף אם יהיו קשיים.
ולכן כשזכר ה' את לוט בהפיכת סדום אמרו חז"ל שזה משום שלא גילה ששרה בתיבה ולא משום שהלך עם אברהם והטעם שהליכתו עם אברהם הייתה להנאת עצמו.
עוד מצינו שאברהם אחרי שנפרד לוט מעמו זכה בנחלת הארץ משום שאז נתקיים בו לך לך מבית אביך שכל עוד לוט היה אתו לא נחשב שנפרד ממשפחתו ורק אחר שנפרד ממנו זכה בנחלת הארץ.