פרשת תרומה
משתה אחשורוש
שעה שהכין אחשורוש משתה לעמו, משך מאה ושמונים יום, עשתה גם ושתי משתה לנשות הממלכה. כך אנו קוראים במגילה: "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות אשר למלך אחשורוש" (אסתר א', ט'). משמע כי משתה הנשים היה בחלק אחר של הארמון ולא במקום שבו עשה אחשורוש את המשתה שלו. צניעות זו נשמעת תמוהה במקצת. שכן, אחשורוש הגיע במהלך המשתה שעשה לשיאים של זימה. וכי רק צניעות זו של משתה בחדרים נפרדים הייתה חסרה לטעמו?
מסתבר שהמשתה הנפרד שעשה נחשב כצדקנות מגוחכת ביותר לאור מה שביקש לעשות לאחר מכן. מאוחר יותר הוא מזמין את ושתי כדי להראות העמים והשרים את יופייה. לאחר ש-ושתי ממאנת לבוא, הוא מכנס אליו את החכמים יודעי העתים, יודעי דת ודין. הוא מבקש להתייעץ עמם כיצד לנהוג במלכה הסוררת אשר המרתה את פיו. תחילה קרא לחכמי ישראל, הסנהדרין, כדי ליטול עצה מפיהם. אלה פחדו לתת את עצתם. הם פחדו לומר לו כי ימחול ל-ושתי, שכן חששו כי הדבר יתפרש ע"י המלך כפגיעה בכבוד המלוכה. ומאידך גיסא, הם פחדו לומר לו כי ייקח ממנה נקם, שכן חששו כי לאחר כך יתנחם על הריגתה ויתלה את חסרונה בהם. לכן העדיפו לשתוק. הם סיפרו למלך כי מיום שגלו מארצם אין דעתם מיושבת עליהם ואין בכוחם לדון דיני נפשות.
רק אז פנה המלך אל יועציו שלו. ממוכן, אשר לדעת חכמינו לא היה אלא המן, הביע את דעתו כהדיוט הקופץ בראש: "לא על המלך לבדו עוותה ושתי המלכה כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש, כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה ולא באה" (אסתר א', ט"ז- י"ז). כלומר, אין כאן רק פגיעה במלך, כי אם ערעור על כל חיי המשפחה שבמלכות פרס. סגנון העצה ודרך הרצאת הדברים נשמעים תמוהים במקצת. שכן, מהדברים עולה כאילו ופגיעה במלכות ניתנת למחילה ורק ערעור חיי המשפחה והחתירה תחת סמכות הבעלים קשה ולא ניתנת למחילה. האין בעצם תשובה כזאת פגיעה קשה בכבוד המלכות?
עוד יש להעיר, כי מהמגילה משמע ש-ושתי רק גורשה מהארמון, "אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה", ואילו מתוך דברי חז"ל למדנו כי ושתי הוצאה להורג. מדוע, אם כן, לא נזכר פרט זה במגילה?
כמה סיבות נאמרו לעריכתו של אותו משתה גדול. אך מסתבר שעצם המשתה והסיבה שעמדה מאחורי קיומו, הוו לאחשורוש את הסיבה להפרדה שעשה. מתוך דברי חכמינו למדנו כי אחשורוש היה משומרי הסוסים של המלך הקודם, אשר נרצח ע"י שומרי ראשו. אחרי ההפיכה שבצעו, התמנה אחשורוש למלך על מדינות פרס ומדי. אשתו, ושתי, הייתה לעומתו מזרע המלוכה. היא הייתה נכדתו של נבוכדנאצר, השליט הבבלי הגדול שהחריב את בית המקדש הראשון. חוסר האיזון שביניהם גרם מן הסתם למתחים בארמון. לא אחת הזכירה לו ושתי את מוצאו הפשוט והדגישה את היותה מלכה בת לשולשלת מלכים.
כאשר ביקש אחשורוש לעשות משתה, רצה בד בבד לגנות את אשתו ולהרחיק אותה מעל פניו. הוא רצה להוכיח לה כי הוא השולט וכי הוא המלך, ואילו היא רק טפילה לו. מסיבה זו הרחיק אותה ממרכזה של המסיבה, מהמקום שבו הוא ישב, ושם אותה במקום רחוק.
הדבר רמוז גם בשמה של ושתי, אשר מופיעה פעם כ-וושתי המלכה ופעם כמלכה ושתי. במקום שבו הפסוק מספר על כך שאחשורוש רצה להשפיל אותה, מופיע הביטוי "ושתי המלכה", כמי שרוצה לומר כי בעיקרה לא הייתה אלא ושתי ואילו התואר "מלכה" טפל לגביה. ולכן, "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות אשר למלך אחשורוש" (אסתר א', ט'). כאן נזכר שמה לפני תוארה כמלכה, שהרי הפסוק מספר כאן על השפלתה ועל הרחקתה מבעלה. ושוב מספרת המגילה: "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר למהומן… להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה". שוב נזכרת כאן המלכה בשמה הפרטי ורק אח"כ בתוארה, שהרי פסוק זה מספר גם כן בהשפלתה של המלכה בידי המלך.
ואולם, "ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים". ושתי סירבה להיכנע למלך ועמדה במקומה. כאן היא מוכיחה את כוחה ולכן היא נזכרת כאן בתוארה עוד לפני שמוזכר שמה הפרטי.
או אז קורא המלך לחכמיו ושואל אותם: "כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים". הוא מתייעץ עם הסריסים כיצד לנהוג בגאותה של המלכה, אשר סירבה לבוא בדברו.
"ויאמר ממוכן לפני המלך והשרים לא על המלך לבדו עוותה ושתי המלכה, כי על כל השרים ועל כל העמים… באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה". כיוון שכך, מייעץ ממוכן: "אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה". כאן היא כבר לא באה בצמידות לתואר "מלכה", שכן בשלב זה הוא מייעץ להעביר אותה כליל מהמלכות, והרי היא סתם "ושתי", ללא כל תואר כבוד.
מדוע בעצם יצא הקצף על ושתי? שכן, אחשורוש קרא לה לבוא ולהופיע כשאך כתר מלכות בראשה ואילו היא סרבה. כל עיקרה של הרחקתה לא נעשתה, כאמור, אלא כדי להוכיח לה מיהו הצד החזק והשולט בממלכה. עתה, אילו היה סירובה עובר ללא כל תגובה מצידו, הייתה סמכותו נשברת. היה מתברר כי גם למלכה יש מה לומר וכי אחשורוש אינו שליט יחיד בארמונו.
אחשורוש הבין כי הכניס את עצמו למלכודת. הוא לא יכל להבליג על העלבון, שכן בכך היה מעניק לוושתי את מה שבקשה, ומאידך חשש למתוח את החבל יתר על המידה, פן יעורר את מתנגדיו, חסידי המשטר הישן והמלך הקודם. היה צריך כאן לדעת ללכת בין הטיפות ובין שני הקטבים השונים ולשם כך כינס את יודעי הדת והדין. אלו היו צריכים לתת את הדעת לתסבוכת הקשה שאליה נקלע המלך ולהחליט בצעדים שעליו לנקוט.
הייתה זו אסיפה פוליטית, אשר הוטל על משתתפיה לגבש מהלך אשר לא ירגיז את חסידיו של משטר נבוכדנאצר, סבה של המלכה ושתי, ואשר יתן מענה הולם לסירובה של ושתי לבוא.
ואז קם המן, ממוכן, והציע כי המלוכה תבחן את סירובה של ושתי בשני מישורים. מחד גיסא הייתה כאן מרידה במלכות. ושתי סירבה בגלוי ובמצח נחושה לקיים את הוראת המלך, ובכך ערערה את יסודות כס מלכותו. אלא שכאמור צעד ענישה היה עשוי להיות מסוכן כנגד אחשורוש, אשר חשש מהתקוממות עממית כנגדו. ולכן לא הייתה עצתו להציג את עוונה של ושתי כפגיעה בסמכות המלך ולא הייתה ברירה אלא להבליג על עוון זה.
אך לוושתי היה עוון נוסף אשר אינו קשור למלוכה. ושתי פגעה גם בסמכותו של בעלה ובכך ערערה את מבנה המשפחה. אילו הייתה נענשת על עוון זה, לא היה מי שיתקומם כנגד אחשורוש, שכן בכך לא הייתה כל פגיעה במשטר הישן.
וזהו שיעץ המן לאחשורוש: "לא על המלך לבדו עוותה ושתי המלכה", שכן אילו כך היה, אפשר שמוטב היה לשתוק ולא לעורר את חמת המתנגדים למשטר אחשורוש. אך באמת ניתן להציג את עוונה של ושתי באור שונה לחלוטין: "כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש, כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן באומרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה". כלומר, לא היסוד המלכותי נפגע אלא התא המשפחתי נפגם.
מעתה ניתן להעניש את ושתי. שכן, בעונש שכזה לא עומדת מלכות אחשורוש בסכנה. ברם, עוון זה אינו גדול כעוון הפגיעה המלכות וגם עונשו אינו עונש מות כעונשו של המורד במלכות. כדי למצות את 'ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה.
רק מאוחר יותר, כשישכח העניין, יהיה אפשר להרוג אותה בצנעה, ללא זרקורי התקשורת. יהיה זה לאחר שתורחק מארמון המלוכה ולאיש לא יוודע מגורלה. לכן גם אין אזכור למותה במגילה, מפני שלאמור היה זה בהצנע ולאחר זמן.
כן יאבדו כל אויבך ה'. (מעובד עפ"י ספרו של הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל, מרבני ג'רבה).