פרשת תצווה – פורים
סגירת מעגל
מאורעות המעילה נמשכו זמן רב, משך כתשע שנין, אך למעשה היו פסיפס אחד של שרשרת אירועים. כאשר נבחן כל אירוע בפני עצמו לא נראה בו כל חריג. רק כאשר אנו מעיפים מבט כולל על כל אירועי המגילה נבחין כיצד הם שזורים זה בזה, משלימים זה את זה ומאירים זה את זה. אף שכל אחד בפני עצמו נחשב כחסר משמעות, הרי יחד הם יוצרים פסיפס מרהיב של מאורעות, אשר אורג אומן עמד מאחורי רקימתם.
הבה ננסה לצאת בדרכם של רבותינו הראשונים ושל התנאים והאמוראים ונגלה את יופי המגילה ואת סדר השתלשלות המאורעות שבכנפיה.
לחרש ושתי המרתה את פי המלך ולא הופיעה בדרישתו בפני העם, יעץ ממוכן למלך להרוג את ושתי. ממוכן , אשר לפי דברי חכמינו, לא היה אלא המן הרשע, כרה בעצם בהחלטה זו את הבור לעצמו. שכן, מטבע הדברים אדם שסרח לפני המלך צריך להיות נידון בבית המשפט אשר יחליט אם יש להמיתו בכלל ובאיזו מיתה יש להמיתו. במן לימד את המלך כי המורד במלכות ופוגע בכבוד כס המלוכה, אין לדונו בבית משפט, אשר אפשר ויחון אותו. דינו נתון בידי המלך בכבודו ובעצמו, אשר ללא ספק יהרגנו לאחר מחשבה שנייה, כפי שאכן נהג אחשורוש בושתי.
ומה מפליא שהנהגה זו של המן חזרה ופגע בו עצמו. גם הוא נתפס בעוון ביזוי כס המלוכה, לאחר שנחשד שנמצא נופל על המיטה שעליה אסתר. אילו היה דינו כדינם של השאר, הרי לבטח היה נידון בפני שופטים משרי המלך. או אז מסתבר שהיה דינו מוטה לזכות, לאחר ששופטים אלו היו מעריציו ואוהביו.
ואולם, לאחר שהתקבלה המדיניות שהתווה באשר לדרך שבה יש לנקוט כלפי אלו שפגעו בכס המלוכה, היה המלך דן בעצמו אף בעניינים הנוגעים לכבודו האישי. נמצא, איפוא, כי המן בעצמו גזר מיתה על עצמו שעה שנהרגה ושתי (עפ"י הגאון רבי יהונתן אייבשיץ ביערות דבש).
מרדכי היה זה אשר הציל את אחשורוש ממזימת מות שרקמו כנגדו שני שומרי הסף, בגתן ותרש. אלה, לפי המסופר בתרגום שני, זממו להטיל נחש אל תוך כוס זהב המלכותית אשר ממנה היה אחשורוש שותה. הם ציפו כי כאשר יבקש המלך לשתות, יתנו לו לשתות את הכוס וכך ישוך אותו הנחש.
אלא שהדבר נודע למרדכי ברוה"ק (לפי התרגום), והוא סיפר זאת למלכה אסתר, אשר אומנם הלכה וספרה זאת מיד למלך. לאחר שנבדק העניין והתברר כי אמנם השנים בקשו להרוג את המלך, תלו אותם על העץ.
ומה היה שכרו של האיש אשר הציל את המלך ממיתה משונה?
מצפים היינו כי ינהג מול עמו לפחות כמו שהיה נוהג הדיוט אשר נחלץ ממיתה. ומה עוד שלא היתה לו כל בעיה לשלם למרדכי את שכרו ביד רחבה.
אך תגובת המלך צוננת ומאכזבת "ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך" (אסתר ב' כ"ג). דומה שבעצם כתיבת בדברים בספר והכנסתו לגנזך המלכותי יש משום כפיות טובה.
וזועקת כפיות הטובה הזו עד לשמים היתכן שאדם הציל את המלך ממות לא יזכה לגמול כלשהוא היתכן שמלך אדיר כאחשורוש אשר דבר לא היה חסר בארמונו, יישאר חייב באופן כה בוטה ומכוער למי שהציל את חייו
אך דרכו של אחשורוש לא אצה לו והוא מסתפק ברישום הדברים…
ולא לחינם. שכן, אילו היה אחשורוש נותן למרדכי את שכר פעולתו, שוב לא היה נענה בשלילה שעה ששאל אם מרדכי קיבל את שכרו ולא היתה צומחת מזה תשועה לכלל ישראל. מתוך ששאל לאחר כמה שנים מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה, ענו לו נערי המלך משרתיו כי לא נעשה עמו דבר. תשובתם זו מביאה את המלך לשאול את המן, אשר נכנס בדיוק באותו רגע בזמן ובעיתוי הנכון מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו
הייתה זו תחילת מפלתו של אותו רשע. הוא חשב כי הכבוד נועד לו ויעץ למלך כי ירכיבו את האיש על סוסו של המלך ויקראו לפניו בפומבי ברכובות העיר. הוא עצמו היה לבסוף הכרוז אשר קרא לפני מרדכי היהודי.
אילו היה מרדכי בא על שכרו מיד לאחר שהציל את המלך, שוב לא היה כל זה מתרחש. כשהיה המלך שואל מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה, היה נענה בחיוב ובזאת היה מסתיים ענינו של אותו לילה.
נמצא איפוא, כי העובדה שמרדכי לא בא על שכרו, היא זו אשר הייתה יסוד לגדלותו של מרדכי ולהעלאתו על נס בדיוק ברגע הנכון.
רק לאחר חלוף זמן רב הובנו המאורעות.
ואף בזאת נפלאים דרכי ה' אשר מגלגל, כי שכר אוהביו יבוא בדיוק בזמן שבו יהיה השכר אפקטיבי. שלא ירגיש האדם כמו אסיר אשר זכה בטיול. מרדכי חש כאסיר אשר זכה בטיול בדיוק ביום שבו נכנס לבית כלאו. בצורה שבה יוכל ליהנות מגמול המלך. משל למי שקצצו בשכרו והוא קיבל אותו עם ריבית והצמדה בדיוק לאחר שנה, ביום שבו היה אנוס לבזבז ממון רב על טיפולי שינים.
ואף ביאתו של המן לארמון המלוכה היתה מכוונת משמים כי תהיה בדיוק שעה ששוחח המלך עם משרתיו באשר לשכרו של מרדכי שהציל אותו. שכן, אילו היה המן מקדים בדקה אחת, היה לבטח שומע כי מדובר במרדכי, כאשר היה נשאל אז כיצד לנהוג יקר וגדולה במרדכי, היה לבטח מתחמק בדרך שבה היה מוצא לנכון, אך ברור כי לא היה מציע כי ירכיבו אותו על הסוס הממלכתי ויכריזו לפניו. גם אילו היה המן מאחר בדקה אחת, היה המלך מציג את שאלתו למישהו אחר אשר היה עונה את שהיה עונה , ולא להמן. או אז נמנע היה היה מהמן הביזיון האיום אשר כרה הוא ביוזמתו לעצמו.
ואולם כמו לפי התכנית מדויקת ומחושבת להפליא, הופיע המן בחדרו של אחשורוש בדיוק לאחר שנענה עי משרתיו כי לא שילם כל שכר למרדכי על שהציל את כס המלוכה.
יתירה מזאת, כל עצם ביאתו של המן לארמון המלך בשעת לילה מאוחרת תמוהה ובלתי מובנת. והלא ודאי לא ידע כי שנתו של המלך נודדת. מה, איפוא, ביקש לשוחח עם המלך בשעה כה מאוחרת וכי לא יכל לדחות את פגישתו עם המלך למחרת
ברם, מסתבר כי מאת ה' הייתה זאת. הוא בא בזמן לגמרי לא מקובל ואף נכנס אל חדרו של המלך בדיוק ברגע הנכון. לא דקה קודם לכן ולא דקה לאחר מכן.
ואז, מיד לאחר שנכנס אל אחשורוש, נשאל מיד, כהמשך לשיחה שערך אחשורוש עם עבדיו, כיצד יש לנהוג באיש אשר המלך חפת ביקרו.
עתה היה הרווח כפול. המן נדרש לתת את התשובה לשאלה זו מחד גיסא, ומאידך גיסא היה בטוח כי הוא זה אשר לכבודו דואג המלך. הוא ענה את שענה ולבסוף נגזר עליו כי הוא יוביל את מרדכי ברחובות העיר ויקרא לפניו, כמו אחד מעבדי המלוכה.
ללמדך כי גם שעת ביאתו הייתה מתוזמנת בהשגחה עליונה ולא במקרה הייתה.
כי טובה בעתה , גם אם תהיה חסרת משמעות, עולה בערכה אלף מונים על טובה גדולה אשר באה שלא בעתה ושלא בזמנה.
מרן החתם סופר היה אומר כי זהו שענה הקב"ה למשה רבנו לאחר שביקש כי יראה לו את כבודו "וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות ל"ג כ"ג). היינו, רק באחריתם של המאורעות תבין את דרכי. אך פני לא יראו, מלכתחילה לא תוכל לעמוד בסודם של דברים. רק לאחר שנים, כששנתו של המלך תנדד לילה אחד, יבוא זמנו של מרדכי ליטול את שכרו. ורק לאחר יום הבנית העץ יובן מדוע עלה על דעתו של אותו רשע לבנות עץ גבוה. או אז יובן הכל למפרע.
כמו רבי עקיבא אשר בהיותו לן בשדה הבין את הטובה אשר צמחה לו. שעה שבני העיר סירבו לארח אותו ונהרגו לאחר מכן בחרבם של לסטים. וכמו אותו שר רץ אחרי האוטובוס וליבו מלא צער על שהפסיד אותו, אך ליבו מפרפר בתודה לאחר שנודע לו כי נוסעי האוטובוס הזה היו מעורבים בתאונה מחרידה.
ברם, מידת האחורי נודעת לכל אחד בשיעורי זמן שונים . יש והיא נודעת לאחר שעה, כמו אותו זה אשר איחר את האוטובוס יש והיא נודעת לאחר יום ויש שהיא נודעת לאחר שנה ויותר.
ויש אשר לא תוודע לאדם משך כל ימי חייו. רק לאחר מותו, משיגיע לבית דין של מעלה, יבין אל נכון כל הגה וכל פעולה שהייתה בחייו. רק אז יבחין ביופיו של הפסיפס האלוקי ובסדר ובמשטר שבהם מונהג בעולם.
ועד אז עליו להאמין בזאת. להאמין במה שלא ראה מתוך מה שזכה לראות ולשמוע. להבין כי לא תתכן פעולה קטנה ביותר ללא יד מכוונת בצדק ובמשפט.
ואפשר שמטעם זה מברך הקורא על המגילה רק לאחר שנגללה מסופה לראשה. עד אז ישתוק כל הציבור וימתין לבעל הקורא, אשר יברך את ברכת ברב את ריבנו. לרמז כי עתה, לאחר שגמרנו את קריאתה של המגילה, אנו מבינים אותה יפה, וגם ראשה מובן עתה טוב משהובן עד עתה. כי כולה מקשה אחת, שרשרת אחת של אירועים השזורים זה בזה.
רק אז, לאחר שהבנו יפה את מאורעות המגילה ומתגלה לעיננו התמונה המושלמת על חלקיה השונים המרכיבים אותה, יכולים אנו לברך:"הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, הקל המושיע".