פרשת שמיני
טהרת המחשבה
"וישמע משה ויטב בעיניו" (ויקרא י' כ').
משה רבנו עומד ומוכיח את בני אהרן על שלא אכלו את שעיר החטאת. את תשובתו הנכונה של אהרן הכהן, אשר התקבלה ע"י משה רבנו, מתארת התורה עם תגובתו של משה רבנו: "וישמע משה ויטב בעיניו". חז"ל מפרשים כי פסוק זה מדבר בשבחו של משה אשר הודה ולא בוש לומר לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי (זבחים ק"א.).
כלומר גם אם סברת אהרן נכונה, היה משה רבנו יכול לפטור את עצמו בטענה לא שמעתי. היינו, לא שמעתי מפי הגבורה כי כך יש לנהוג, גם אם סברתו של אהרן נשמעת נכונה ומקובלת כך היה יוצא רבן של ישראל בכבוד מהמצר. אך הוא העדיף לומר שמעתי ושכחתי. היינו, הצדק עמך. כך אכן קבלתי מפי הקב"ה, אך הדבר נשכח ממני.
כבר עמדו בעלי המוסר והעמיקו בכוונתם של דברי חז"ל הללו האם זה שבחו של משה רבנו, שלא הוציא דבר שקר מפיו?! האם יש לשבח במידה זו את מבחר המין האנושי, את מי שהגיע למרום הפסגה אשר אליה מסוגל בן אנוש להגיע?!
מסתבר שאכן מידה זו, היות האדם מודה על האמת, אינה קלה כלל וכלל. ודאי לא כשמדובר בהודאה הגורמת לפגיעה חמורה בכבודו של המודה. זו אכן מידה קשה, שלא כל אחד זוכה לה.
על זהירותו של מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל במידה זו מסופרים סיפורי מופת. ניקיון כפיו שבמידה זו היה לאגדה. לפי מסורת שעברה במשפחתו נבחן כבר בשיעורו הראשון ביכולתו להודות על האמת. היה זה בשנת תר"מ. אברך בן עשרים ושבע היה כשהחל לומר את שיעוריו מעל בימת החשובה והראשונה שבאכסניות התורה, בישיבת וולאז'ין המפורסמת. שמו הלך לפניו כעמקן אשר סלל דרך חדשה, דרך הבנה צרופה שכבשה עד מהרה את כל היכלי הישיבות. ועם זאת, לא הרי הגדת השיעורים בוולאז'ין כהרי הרבצת תורה בכל מקום אחר. וולאז'ין הייתה מקום ועד לאריות שבמוחות ליטא ופולין ומסירת השיעורים בה נחשבה כמשהו שלא כל צורב, ואף גדול, ראוי לו.
המינוי שעבר את אישורו של מרן הנצי"ב זצ"ל נתקל, לפי הנראה, בהתנגדותם של כמה רבנים ישישים, אשר נרתעו מדרך הלימוד המחודשת שלו. היו שריננו כאילו וזכה לכבוד זה רק מפני שנשא לאשה את נכדתו של ראש הישיבה, מרן הנצי"ב. כפטרוניה הרוחניים של הישיבה שמשו אז כמה מגדולי ליטא, כמו הגאון רבי אייזל חריף, הגאון רבי אליעזר משה הורביץ ועוד. הוחלט על שיגורה של משלחת רבנים חשובה, אשר תהיה נוכחת בשיעור הראשון ותחליט אם אמנם ראוי האברך הצעיר למשרה או לא.
בישיבה נלמדה אז מסכת יבמות. שיעורו של רבי חיים נסב על ביאור שיטת הרמב"ם בסוגית איילונית. היה זה שיעור נפלא, כזה אשר היה ראוי לאבי תופשי התורה שלאחריו. בכלל חביבה ביותר הייתה לו מלאכת בירור שיטת הרמב"ם שבכל עניין, הדברים יצאו מפיו קולחים ובהירים, והנאת השומעים נתנה את אותותיה בפניהם המאירות.
ולפתע, ללא כל הכנה מוקדמת, נפסק המלל. יש לי טעות, הכריז רבי חיים ועצר את שטף דיבורו. הוא נזכר לפתע בדברי הרמב"ם שבהלכות מלכים, אשר עמדו בסתירה לדברים שהיה בדעתו להשמיע. השומעים לא ידעו על קיומו של אותו רמב"ם ואף אחד מהם לא הזכיר אותו. רבי חיים הוא שנזכר בדברים ומשנזכר, לא רצה להמשיך.
הדברים היו מאירים ושמחים, אך לא עלו בקנה האמת.
שיעור זה היה עשוי לשמש כקנה מידה להערכת דמותו של הר"מ החדש בעיני גדולי הדור, אשר באו לעקוב מקרוב אחר השיעור ולחרוץ את דינו. שיעור זה היה עשוי לחרוץ את גורלו של רבי חיים ואת עתידו ומעמדו בהיכלי התורה…
אך האדם הגדול בענקים מעד ונכשל. כבר בשיעורו הראשון…
יצוין כי דווקא מידת האמת הצרופה הרשימה כל כך את צוות הרבנים, אשר החליטו על אתר כי מי שמסוגל לספוג מנת ביזיון שכזו למען האמת ראוי לאותה איצטלה של מסירת שיעורים בוולאז'ין.
כי תורת אמת בפיהו.
ההודאה על האמת וההתבזות ברבים נחשבת כמשהו קשה מנשוא, שעה שאפשר שלא להודות, לתת לציבור לטעות ולעבור לסדר היום. הרצון של ההתעלמות חזק כברזל והמאבק עצום.
שהרי אפילו משה רבנו, רבם של הנביאים, השתבח במידה זו, ביכולת להודות ולא להתבייש. מה קשה יצרו של האדם!
ועדיין קשה לנו לשבח בדברים אלו את משה רבנו. נראה היה לומר שלא באלה שבחו. נראה, אפוא, שיש להעמיק עוד טפח וטפחיים ולמצוא כי בעצם הייתה לו, למשה רבנו, סיבה טובה ונכונה שלא להודות על האמת ואם כל זה הודה ולא בוש.
שכן, אם יסופר כי שמע ושכח, הרי שבסיפור זה עשוי הוא לערער, חלילה, את כל יסודות האמונה שבתורת משה. שהרי מלבד שתי הדברות הראשונות קיבלנו הכל מפי משה, מברכות ועד עוקצין. מחזקה קמייתא ועד סודות הצמצום ושבירת הכלים. הכל מפי משה רבנו אשר קיבל מפי הגבורה. ועתה, כאשר ישמעו בני ישראל כי אפשר לו, למשה, לשכוח, יהיה מי שיחשוב כי אפשר ונשכחו עוד כמה דברים, אפשר ודברים לא נמסרו בדיוק כמו שיצאו מפי הגבורה, רחמנא לצלן. נמצא שבהודאה זו עשויים להתערער כל יסודות האמונה.
וכי יש לך "עת לעשות לה'" גדולה מזו? וכי ישנה סיבה מוצדקת יותר להחזיק בשקר?
אך משה רבנו לא עשה כל חשבון. דבר אחד עמד לפניו: "מדבר שקר תרחק" כל טצדקי – לא היה בה כדאי כדי שלא להתרחק מהשקר.
לכן הודה ולא בוש: "שכחתי".
ולא עוד, חז"ל מגלים לנו במדרש כי שלח משה רבנו בכל גבולות ישראל כדי להודיע כי שמע ושכח. וכל כך למה?
ללמדנו כי גם אם הותרה עבירה לשמה – לא הותרה אלא כשהיא נקייה מכל פניה עצמית.
ועל כגון דא אנו מתפללים:" וטהר ליבנו לעובדך באמת".