פרשת ראה / וכל בניך לימודי ה'
"וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נ"ד, י"ג / הפטרת ראה)
פסוק זה מסיים ארבע ממסכתות הש"ס ברכות, נדה, יבמות וכריתות. דורשי רשומות מצאו לכך רמז נאה במילה "בניך" המהוה את ראשי התיבות של מסכתות אלו.
בעל ה"תורה תמימה" מפרש בספרו "ברוך שאמר", על סידור התפילה,כי מאמר זה נקבע בסיומה של המסכת, שכן אפשר ויהרהר אדם בלבו, לאחר שגמר את המסכת, על התופעה המופלאה ועל המחזה שראה משך הימים שבהם עשה בלימוד המסכת כמעט כל העניינים שבמסכת שנויים במחלוקת חכמים, כאשר זה אומר בכה וזה אומר בכה. אין קץ למספר חילוקי הדעות שבין התנאים, האמוראים, הראשונים והאחרונים. והרי נראה הדבר כאילו החכמים הם בעלי מחלוקת, מחלוקת עזה וקשה, עד וכמעט אינם יכולים להגיע לעמק שווה. וכנגד רעה זו באה הגמרא לומר כי לא כן הוא:
"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר: "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" אל תקרא בניך אלא בוניך."
והיינו, הסיבה למחלוקתם בדיני תורה והליכותיה רק כדי לברר את אמיתות הדבר. לא שנאה, חלילה, שררה בין החכמים, כי עם חילוקי דעות באשר להלכה פלונית ועניןי אלמוני, אך לא נגע הדבר, חלילה וחס לשנאה ותחרות. כך אמר גם רבי יוחנן על צורת הלימוד בה למד עם חברו וגיסו ריש לקיש: "כד הוי אמינא מילתא הוי בר לקישא מקשי לי כ"ד קושיא ואנא מפריקנא ליה כ"ד פירוקי וממילא רווחא שמעתא"
על כגון דא אמרו רבותינו כי: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", וכי כולם, שתי הדעות החלוקות ביניהן, מרועה אחד ניתנו. (חגיגה ג': ועירובין י"ג)
זאת הסיבה שנקראו ויכוחים אלו בשם "מלחמתה של תורה" (מגילה ט"ז) שכן לא היו אלו אלא מלחמת דעות בלבד ולא מלחמת יצרים ותאוות. מלחמה שכזו מוסיפה אהבה ורעות ובסופה מגיעים שני הצדדים ה"לוחמים" לשלווה ולרוגע. והוא שאמר רבי אליעזר בשם רבי חנינא.
פשט אחר בדברים אלו הסביר הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, היה זה בשנת תשכ"ד, כשהתכבד בישיבת סלבודקה שבבני ברק לסיים מסכת יבמות, הגאון הישיש הסביר כי בדרך כלל אדם אשר אינו רגוע וכולו מלא מרירות, ימצא מה להעיר על כל תופעה ולאחר כל דיבור. אין הוא מוצא סיפוק בחייו ולכן כל פעולה שתעשה, או שלא תעשה, בנוכחותו, תעורר את חמתו והוא ישלח את חיצי ביקורתו לכל אשר יוכל.
לא כן האדם אשר סיפוק ואושר תופס את ליבו, הנעשה מסביב אינו מעניין אותו שהרי הוא מאושר וכולו מלא שמחה, יהי כך או כך, ומה מנו יהלוך אם החביתה שלו בושלה כך או אחרת. וכזה הוא התלמיד חכם. פיו מלא שחוק וליבו מלא אושר אין הוא חש צער כלשהו והכל ששים לעמוד בקרבתו, הוא איש נעים שיחה ונעים הליכות וכל מריבה לא תעלה על שולחנו.
כך, בפשט זה הלקוח מהחיים, הסביר הרב אברמסקי את מה שנראה לו כפשוטו של מאמר זה. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שכן מי כמותם מלא סיפוק מחייו, מדושן עונג ומאושר, עד ששום דבר מלבד תרוץ לקושיית ה"אור שמח" או פשט ברשב"א אינו תופס מקום בעולמם.
ובכל זאת, לא נחה דעתנו. שכן, מה ראו מסדרי הש"ס להכניס מימרא זו דווקא בארבע מסכתות אלו ותו לא?
והלא דבר הוא.
בספר "ערוך לנר", בסופה של מסכת יבמות, כתב המחבר כי השלום והמחלוקת נחלקים, לפי ענינם לארבע מחלוקות שונות אשר מאפיינות גורמי מחלוקת ושלום. הראשון הוא שלום בין הקב"ה לאדם, השני הוא שלום בין אדם לחברו, השלישי הוא שלום בין איש לאשתו והרביעי הוא שלום בין הגוף לנשמה.
הוא מפרש כי ארבע המסכתות הללו, שבהן מוזכר מאמר זה בסופן, מרמזות לארבע חלוקות אלו. הראשונה, מסכת ברכות, עוסקת בענייני קריאת שמע, תפילה וברכות. אלו תפקידים לאחד את האדם עם בוראו במשך כל חייו. מסכת ברכות עוסקת, אפוא, באותם עניינים אשר נועדו כדי להטיל שלום בין אדם לבוראו.
השנייה לה, מסכת יבמות, באה לעסוק בדברים המטילים שלום בין אדם לחברו. שכן, החליצה מעצם היותה מביאה קטטה, וכמו שאומרת התורה: "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי… ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כ"ה, ז',ט'), ולעומת זאת הרי הייבום מביא לשלום. מסכת יבמות עוסקת, אם כן, בעניינים אשר נועדו להטיל שלום בין אדם לחברו.
השלישית לסדרה זו היא מסכת נזיר, אשר עניינה הוא שלום בין איש לאשתו. שכן אמרו רבותינו הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, המשקה אשר גורם לקלקול ופרוד בין איש לאשתו. מסכת נזיר עוסקת, אפוא, בעניין אשר בא להטיל שלום בין איש לאשתו.
ואילו הרביעית והאחרונה שבסדרה זו, מסכת כריתות, עוסקת בענייני כרת שבאו לעשות שלום בין הגוף לנשמה. שכן, התבאר בדברי חכמינו כי התועלת ותכלית המצוות שמקיים אדם בעולם הזה היא כדי לתת תכלית לנפש הבהמית שבגוף, כדי שלא תכלה לאחר שנפרד ממנה רוח חיים, וכדי שיהיה קשר תמידי בין הנפש השוכנת בארץ, ובפרט על הקבר, ובין הרוח אשר משכנה בגן עדן התחתון ובין הנשמה אשר משכנה בגן עדן העליון. ע"י קישור זה תשוב הרוח אל הגוף בעת התחייה ואדם יעמוד על רגליו.
ואולם, כאשר נכשל אדם באיסור שעונשו כרת, נכרתה הנפש מן הרוח והנשמה וכמו שנאמר באיסורי כרת: "ונכרתה הנפש". או אז מאבד אדם את תקוותו לקום לתחיית המתים. נמצא, אפוא, שעניינה של מסכת זו להטיל שלום בין הגוף ובין הנשמה בעוה"ז ובעוה"ב, לשמור על האדם מאותן עברות שעונשן בכרת.
וזאת הסיבה שמאמר זה, "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", מופיע בסיומיהן של ארבע מסכתות אלו.
בעל המימרא מפרש את דבריו, כי אע"פ שבפסוק נאמר: "וכל בניך לימודי ה'", הכוונה היא לתלמידי חכמים, שכן "אל תקרי בניך אלא בוניך". הדברים תואמים למה שאמרו רבותינו במסכת שבת (קי"ד) כי החכמים מכונים בשם "בנאים" על שם היותם עסוקים בבנינו של עולם. הם עסוקים בתורה, מבררים על כל הנהגה הנהוגה בהנהגות העולם ובחיי השעה, מורים לבני האדם את דרכי היושר והצדק, את חיי הצניעות והמוסר, דרכי חיים אשר ללא ישומם בחיי העולם, הרי לא היה לעולם כל קיום.
ואף שלא הם אלו אשר בנו את העולם, מכל מקום כיון שבהנהגתם הם מקיימים ומחזיקים את העולם נחשב להם הדבר כאילו והם אלו אשר בנו את העולם, ועל דרך שאמרו חכמינו כי המשמר שבת נעשה כשותף לקב"ה במעשה בראשית. כך נקראים החכמים בשם "בנאים" ועליהם רומז הפסוק כאן, באומרו: "ורב שלום בניך".