האם חיוב תפילה הוא מן התורה
הרמב"ם פ"א מהלכות תפילה ובספר המצוות מצווה ה'. ועיין מנחת חינוך מצווה תל"ג. כתבו שתפילה היא מן התורה.
הרמב"ן בספר המצוות מצווה ה' חולק על הרמב"ם שתפילה היא רק דרבנן אבל בעת צרה היא מן התורה. והרמב"ן בפ' אמור על הפסוק מקרא קודש, שמקרא קודש הוא שיהיו כולם קרואים ונאספים ביום הזה הקדוש [ביום טוב] בפרהסיא בתפילה. משמע שהרמב"ן חולק על הרמב"ם שתפילה מדרבנן ובשני מצבים זה מן התורה, בעת צרה, וביום טוב שזה עת לקדש את היום בפהרסיא.
שאלה על הרמב"ם מהגמ' בסוכה דף ל"ח:
בגמ' בסוכה כתוב שמי שלא נטל לולב ייטול על שולחנו – כלומר יפסיק מסעודתו כדי ליטול לולב. ושואלת הגמ' מדוע גבי תפילה אם התחילו לאכול אין מפסיקים לתפילה, ואילו לולב כן. ומתרצת הגמ' בשם רבא שלולב מדאורייתא ואילו תפילה מדרבנן. ורואים דלא כהרמב"ם.
תשובה א', הכס"מ:
הכס"מ בפ"א מהל' תפילה מתרץ שבגמ' שמדובר שהתפלל כבר תפילה אחת באותו יום כי אפי' לפי הרמב"ם לא כל הג' תפילות מדאו' אלא רק תפילה אחת.
תשובה ב' המל"מ:
המל"מ מתרץ שכוונת הגמ' שלהתפלל שמו"ע זה רק מדרבנן כי מדאו' מספיק כמה מילים של תפילה. כלומר שתפילה מהתורה ושמונה עשרה מדרבנן. השאג"א בשו"ת [סימן י"ד] חולק על זה.
תשובה ג' מהכס"מ:
הכס"מ מתרץ שבגמ' מדובר שיש לו שהות להתפלל אח"כ ולכן זה מדרבנן. והשאג"א חולק גם על תירוץ זה, כי אם תפילה מן התורה היה לו להפסיק כמו בלולב ולא משנה מה שיש לו אח"כ.