פרשת משפטים
להוציא יקר מזולל
חסה התורה אפילו על ממונו של יהודי ודרשה מחברו את השבתם של השור והחמור התועים. גם אם הדבר כרוך במאמצים ובעמל. כי מצווה היא כמו כל מצוות עשה והעוסק בה פטור מהנחת תפילין וממתן צדקה לעני. ומכאן עלינו לדון בקל וחומר אם כך חסה התורה על ממונו של ישראל ודרשה את השבתו, הרי על אחת כמה וכמה שחסה על נפשו של בן ישראל אשר אבדה, וחייבה את השבתה.
יהודי שסטה מהדרך הישרה נחשב כמאבד עצמו לדעת. שכן, מה לי אם קפץ אל תוך מותו שבעולם הזה ומה לי אם קפץ אל תוך מותו שבעולם הבא. ככלות הכל נטל זה את גורלו בידו ועליו החובה להשיב לו את נשמתו האבודה ממנו.
כי אין לך השבת אבדה גדולה יותר מהשבת נצח, החזרת העולם הבא, אותו עשוי לאבד, חס ושלום, זה אשר התרחק משמירת תורה ומצוות. אם קובע הרמב"ם בפירוש המשנה שלו (נדרים פרק ד' משנה ד') כי כאשר רופא מטפל בחולה הוא מקיים מצוות השבת אבדה , שכן הוא מחזיר לחולה את גופו שנאבד ממנו, הרי ודאי מי שמשיב את הרחוקים משמירת התורה אל אביהם שבשמים נחשב כמשיב אבדה.
כבר מרן החזון איש קבע כי הצלת ילד לחינוך יהודי נחשבת בזמננו לא פחות מהצלת ילד מטביעה בנהר (אגרות החזו"א,חלק ב' אגרת מ"ז) כאשר נאנח פעם מאן דהוא באוזניו, בעיצומה של מלחמת העולם, על דם ישראל הנשפך כמים באירופה, השיב לו החזו"א ומדוע זה לא תכאב את חינוכם לשמד של המוני ילדי ישראל שבארץ.
שכן, קשה לנו לערוך השוואה בין שריפת הנפשות שהתבצעה בקיבוצים לשריפת הגופות שעלו בעשנם של טרבלינקה ומיידנק. ההשוואה נשמעת מזעזעת ומקוממת ביותר. אך מי שמאמין כי ילד שהתחנך בעין שמר הפסיד תענוגות נצח לדורי דורות, וכי אין מילים שיוכלו לבטא את מה שהפסיד לעלמא דאתי בשל אותם מדריכים שהובילו אותו לשמד, יבין לרוחה של ההשוואה גם אם היא נשמעת מזוויעה.
והלוא "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", סיים אז מרן החזו"א את שיחתו.
נמצא כי מי שהציל משמד גדול מזה שהציל מטביעה. שכן, בעוד האחרון הביא את הניצול לעוד מספר שנים של הנאה מעולם הזה, הרי הראשון זיכה את הניצול להתענג על זיו ה', העידון הגדול שבעידונים.
והיה אומר החזון איש, כי מי שאינו מתחנך בבית אביו לתורה וליראה דינו כיתום, אשר מצווה מדאורייתא לחמול עליו ולעשות למען חינוכו.
כשהתגלגלה פעם שיחה במחיצת מרן הגרי"ז זצ"ל בעניינה של הצלת ילדי ישראל מקיבוצים, התבטא הגרי"ז נחרצות. הגאון מבריסק קבע כי הדבר נחשב כפדיון שבוים וכפיקוח נפש, עד כדי חיוב חילולה של השבת למטרה זו.
כשנודע לו פעם כי באפשרותו של פלוני הייתה הצלתו של ילד אלמוני וכי הוא דחה את נסיעתו ליום ראשון, גער בו והוכיח אותו על הדחייה. "חסיד שוטה שכמוך", גער בו הרב, "היה עליך לקחת אוטובוס ולנסוע אל הקיבוץ. בעיצומו של יום השבת, כדי להציל את הילד מציפורני הקיבוץ". כי הצלה משמד כמוה כהצלה ממות ואף יותר מכך. וכמו שכותב הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל באחד ממכתביו: "בדעתי כי כבר שוב קיבל לדבר ולחזק בדברי חכמה ויראה. כי אין לאדם להתרשל בענינים כאלו בעת כזו, כי ממש הוא פיקוח נפש"…
באחת משיחותיו של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל והיה זה לפני כארבעים שנה השווה הגאון את מעמדה הרוחני של ארץ ישראל לבית חולים ענק שבו שוכבים המוני חולים, המתגוללים במסדרונות ובחדרים שונים בהעדר ידיים עובדות. רק צוות קטן ועלוב של מספר רופאים ואחיות מטפל בהמוני החולים המשוועים לעזרה ואין עונה. כזו אמר רבי יחזקאל, פרצופה של ארץ הקודש.
רבי יחזקאל הוסיף כי החכם מבין שזוהי העת לעמול ולאסוף שקים של מצוות על נקלה. בטרחה מועטת אפשר לפעול גדולות ונצורות, להציל נפשות. והחכם עיניו בראשו -"חכם לב ייקח מצוות".
כמה עשרות שנים קודם לכן התבטא רבי ישראל מסלנט זצ"ל, אבי תנועת המוסר, בהתבטאות שהיה בה משום ביקורת נוקבת כלפי צדיק שמישהו הציגו לפניו כצדיק נסתר
אינני מאמין כי אדם העומד במעלה גדולה, בחכמה וביראת חטא, יסתיר את עצמו בזמן שכזה ויהיה נחבא אל הכלים, יושב בדד ודומם. הלא עתה מוטלת חובה קדושה לעשות למען הצלתו של הדור.
לא קלה ההחלטה לתרום מעט זמן בעשיה למען קירובם של רחוקים. ודאי לא למי שזמנו יקר לו. לאלו אשר מתקשים לתרום למען הזולת המשיל משל אחד מענקי תנועת המוסר, הצדיק רבי דוד בלייכר זצ"ל. וכך אמר:
מעשה באחד שנסע ברכבת כשפניו מועדות לעיר פלונית. אצה לו דרכו ומידי פעם הסתכל בשעונו. למזלו הרע לא מצא רכבת אקספרס והוא עלה על רכבת רגילה והתיישב במקומו. משנעצרה הרכבת בתחנה כלשהיא היה מתמלא כעס. אנשים עלו וירדו בהמוניהם אך הוא רטן. הוא הרי לא צריך לרדת בתחנה זו…
מולו ישב אדם שקרא יפה את עצבנותו. בשלב מסוים פקעה סבלנותו של השכן ממול והוא קרא לעבר הרוטן טיפש שכמוך, הרי אם לא הייתה הרכבת מתעכבת לרגעים מספר בכל תחנה , גם אתה היית נשאר מחכה ברציף, שולח עיניים כמהות לעבר הרכבת החולפת על פניך. הרכבת התעכבה בעיר מגוריך רק בשבילך, כדי שאתה תוכל להיכנס ולנסוע. האם לאחרים לא שמורה הזכות הזאת
מי שחושב כי חבל על זמנו היקר, ההולך לאיבוד שעה שהוא עוסק בזיכוי הרבים, יזכור כי היו זמנים שגם לו המתינה הרכבת. גם לו חיכו עד שיעלה וייסע עם כולם. עליו, איפוא, לגלות סבלנות ומתינות, לנהוג עם האחרים כמו שאחרים נהגו עמו.
אך באמת יותר מכך יש כאן. מי שאוזניו כרויות לחובות של מצווה ולקריאות של קדושה לא ירתע מהקדשת זמן להוצאתו של יקר מזולל כמו שלא חס על הזמן היקר שהוא מקדיש מידי יום לתפילת שחרית וכמו שמעולם לא חשב להעדר מקריאת התורה בשבת מפני שהיא אורכת חצי שעה ויותר.
העשייה למען הזולת אף היא מצווה היא. הרי היא כמו תורה וכמו תפילין. שכן, עשיית חסד עם הזולת נחשבת כמצווה לא פחות מנטילת לולב. הבאת האמונה, על י"ג עיקריה, לילדי ישראל אשר אינם יודעים פרשת שמע, אינה נופלת מאכילת מצה בליל הסדר.
מהו החסד הגדול ביותר שיכול האדם לעשות עם חברו היה אומר הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל:
פסגת החסד של הקב"ה בבריאה אינה אלא בעולם הבא. כמו שהרחיב והעמיק הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים": "מה שהורונו חז"ל הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו. שזהו התענוג האמתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא בעולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה". נמצא איפוא, כי גם פסגת חובתו של האדם להיטיב עם חברו נמצאת בחסד שברוחניות, בהבאתו לחיי עולם הבא. בזה האדם גם מתדמה לבוראו ומקיים את הציווי והלכת בדרכיו, שכן כמו הבורא, גם הוא עושה חסד בהבאתו של חברו אל מקום העידון הגדול מכל העידונים.
האם על האדם להיות מיצר שעה שהוא משקיע עמל וזמן רב בהבאת דבר ה' אל הרחוקים יותר משהוא מיצר על הזמן שהוא משקיע בחיפוש אחרי מנין או אחרי ארבע מינים?!
וכבר היה מעשה במספר בחורים אשר הגיבו במורת רוח למשמע בקשה ללמוד תורה עם צעירים מהם. הדבר נודע למרן החזו"א, אשר הגיב בפליאה שהיה בה מהנזיפה: "ותפילין יש לכם פנאי להניח?!"…