להתרגל למשהו, זה טוב או לא טוב? התשובה, ככל תשובה, היא: תלוי, אם ההרגל הוא הרגל טוב אז זה בסדר. ואם ההרגל הוא רע אז בוודאי שכדאי לשנותו. אך בעצם אם נתבונן נראה כי בכל הרגל יש חדגוניות, לשגרה בה אתה מאבד את הערנות, את תשומת הלב, אתה מאבד קשר מהפעולה הנעשית. ובמקרים רבים הדבר הופך אף להיות מסוכן כך בנהיגה ממושכת בכביש ישר וארוך וכך בהשגחה ממושכת על מכשיר הנשמה של חולה אנוש. שגרה מולידה רשלנות ורשלנות יכולה להיות גם רשלנות פושעת.
עבודת בית המקדש, הקרבת קרבנות, כל מי שעסק בהם ראה מידי יום ביומו עשרה ניסים אך גם הוא יכול היה להיכנס לשגרה וממנה ח"ו להתרשלות בעבודה. עיקר הגזרה בבית שני כשמלכות יון גזרה גזרות שמד על ישראל הייתה בגלל שנתרשלו בעבודה. וכיון שנתרשלו בעבודה נענשו ונגזר עליהם ביטול התמיד, לבטל את העבודה.
ויעש כן אהרן להגיד שבחו שלא שינה. אהרן הכהן לא עשה את עבודתו כאדם השונה וחוזר על מעשהו מלומדה, כאדם העושה היום בדיוק כמו שעשה אתמול כל עשיה של אהרן הכהן הייתה עשיה חדשה, בכל יום ויום היא הייתה נעשית על ידו בהתחדשות בהתלהבות כאילו היום הוא עושה אותה לראשונה בחייו. זה היה שבחו של אהרן – שלא שינה.
בניו של אהרן, החשמונאים, הם היו אלו שעל ידם התחדשה העבודה בבית המקדש אחרי שבטלה גזרת יוון. אחרי שתוקן חטא ההתרשלות. בני אהרן היו אלו שחידשו את הדלקת המנורה. שמונת הימים של נס פח השמן, היו ימי התחדשות. ימים בהם חזרה העבודה בבית המקדש למקומה בהתחדשות ובהתלהבות יום יומית. ולשנה אחרת, כאשר שוב הגיעו ימי החנוכה וראו שעדין עושים אותה בהתלהבות ובהתחדשות כבפעם הראשונה, עמדו וקבעוה לדורות. להיות ימים אלו ימי רענון והתחדשות בהתלהבות ראשונית.
נכון, נס הניצחון במלחמה היה הרבה יותר משמעותי מנס פח השמן. ולכן קבעום לימי הודאה והלל בתפילה ושם בתפילה אנו מזכירים בעיקר את נס הניצחון, רבים ביד מעטים גיבורים ביד חלשים, מפני שעל ידי הניצחון במלחמה יכלו לחדש את העבודה בבית המקדש. אבל היה צורך לדאוג שלא תהיה שוב חלילה סיבה לבטל את העבודה צריך לראות שחלילה לא תהיה שוב התרשלות, שהעבודה תהיה בהתחדשות ובהתלהבות תמידית. שבכל יום ויום יהיו בעינך כחדשים. לזה צריך את זיכרון פח השמן את הדלקת המנורה. לקבוע לדורות ימי חיזוק והתעוררות להתחדשות בעבודה.
"בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים". בינה מיוחדת הייתה בקביעת שמונת ימי החנוכה לזכר נס פח השמן ולא להסתפק ביום אחד לזכר נס הניצחון הייתה זו בינה מיוחדת של ראיית העתיד לדאוג שח"ו לא יגיעו שנית להתרשלות בעבודה.
לא לחנם קבעו לקרוא בתורה בימים אלו את פרשת הנשיאים. פרשה החוזרת על עצמה י"ב פעם כל הפרטים של כל אחד מהמקריבים נכתבו מחדש כאילו הוא הראשון שמקריב כאילו הוא יחיד ואין בלתו. כי כך צריך להיות. אין לראשון מעלה על השני, כולם עושים באותה התלהבות באותה התחדשות. וללמדנו זאת הבדילה התורה את המקריב הראשון ורק אצלו נאמר 'וקרבנו' עם וו החיבור ואצל כל השאר נאמר 'קרבנו' דבר שהיה צריך להיות בדיוק הפוך. ללמדך שכולם שווים בהתחדשותם.
כאשר ראה אהרן הכהן את חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, גם הוא רצה להיות שותף לחנוכת המזבח, לעבודה החדשה. אמר לו הקב"ה שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את המנורה. אתה זוכה בעבודה המסמלת ומורה על חידוש תמידי, על שלהבת שעולה כל יום מחדש.
והביא שם הרמב"ן מגילת סתרים לרבנו ניסים אמר לו הקב"ה למשה: 'דבר אל אהרן ואמרת אליו', יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת נרות ואני עושה בה חנוכת בית חשמונאי. אתה תזכה שבניך יהיו כמותך. כמו שאתה עשית ולא שינית. גם הם יהיו אלו שיעשו מחדש, שיתקנו את ההתרשלות ועשייתם תהיה תמיד בכל יום כחדשה בהתלהבות ובהתחדשות.
מעלה נוספת יש לעושה דבר בהתחדשות, הוא מרגיש קשר ושייכות לדבר. הוא יודע שהוא עושה את הפעולה, כאשר התרגלתי לעשות משהו, כאשר העשייה נעשית מלומדה, אני מתנתק מהדבר, הפעולה נעשית בצורה אוטומטית כאילו שאני לא נמצא כאן ואין לי שייכות לפעולה, השתמשות ראשונה בחפץ נותנת הרגשת בעלות, הרגשת שייכות.
נר חנוכה מצוותו על פתח הבית ולכל היותר על פתח החצר. ואם דר בעליה מדליק על אדן החלון, ההדלקה צריכה להיות ברשותו לא ברשות הרבים. למרות שלכאורה 'פרסומי ניסא' יש יותר בחוץ ברחוב ממש, בכיכר העיר, וכל כך למה, מפני שנר חנוכה צריך להראות שהוא שייך לך. צריך שיכירו וידעו שאתה הוא זה שהדלקת מפני שזה היסוד של חנוכה הפך המלומדה, הפך ההתרשלות. חינוך לעשיית דבר בהתחדשות ובהתלהבות כדבר השייך אליך כדבר שלך.
וזו גם הסיבה מדוע מצוות נר חנוכה קיימת גם אחרי החורבן שהרי הדבר תימה מדוע לא ראו לבטלה אחרי חורבן בית שני כשבטלה כל העבודה. למה הדבר דומה? לאדם שקבל מהמלך אות הצטיינות על פועלו למען המלך ובכל שנה כאשר הגיע אותו יום בו קיבל את אות ההצטיינות עשה סעודה לאוהביו. לימים נתפס והתגלה כמרגל, נשפט והושלך לכלא, בשבתו בכלא, כאשר הגיע היום בו קיבל בשעתו את אות ההצטיינות מהמלך ביקש רשות לקיים כהרגלו את הסעודה לאוהביו. תוך שהוא מתעלם מישיבתו בכלא כעונש על מרידה במלך. אך באמת יש צורך בימי החנוכה. בזמן הזה כבימים ההם. לחנך ולהתחנך לא לעשות דברים מתוך הרגל ושגרה לעשות המצוות בהתחדשות ראשונית ובהתלהבות.