פרשת מטות מלחמת מדין
ויצבאו על מדין כאשר ציווה ה' את משה. כתוב בספרי רבי נתן אומר שלתת להם רוח אחת שיוכלו לברוח. והרעיון בדבר: יש כאן שיטה במלחמה שלא יתחזקו לקראתנו ויהיו כמתאבדים.
ואיך זה נכנס במילה ויצבאו? כי התרגום אומר ויתחיילו. זוהי שיטה במלחמה לתת פתח פתוח שלא יהיו מתאבדים.
הרמב"ם השמיט את זה במניין המצוות. ולשון הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ו' הלכה ז'. כשצרים על עיר לתופסה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחות ומניחים מקום לבורח לכל מי שירצה להימלט על נפשו, שנא' ויצבאו על מדין.
אבל הרמב"ם לא מנה את זה במניין המצוות, ואילו הרמב"ן בהשמטות על הרמב"ם מצווה ה', הקשה למה הרמב"ם השמיט את המצווה להניח רוח אחת בלא מצור. וכתב, א. שהטעם להשאיר מצור פתוח, הוא כדי להתנהג בחמלה אפי' עם אויבינו בעת מלחמה. ב. שלא יתחזקו לקראתנו. וכתב הרמב"ן שזה מצווה לדורות כך גם בכל מלחמת הרשות.
וכתב המגילת אסתר שהסיבה שהרמב"ם לא מנה זאת במניין המצוות כיון שהרמב"ם במניין המצוות לא מונה חלקים. והרי זה תלוי בב' הטעמים של הרמב"ן, לפי הטעם שלא יתחזקו לעמוד בפנינו זה לימוד בחוקות של המלחמה אם כן זה כבר מונח בתוך שיטות הלוחמה וזה כבר מוזכר ב'ויצבאו' וזה לא קשור למניין המצוות, אלא עצה טובה ולא מצווה. אבל הטעם השני שזה רחמנות, שם אולי זה מצווה. וזהו במלחמת הרשות.
המנחת חינוך בהשמטות ה' שזה גם תלוי בטעמים, מלחמת מדין היא מלחמת מצווה בכלל ושם לא שייך חמלה ורחמנות, כיון שבז' עממין לא תחמול. וכמו שכתב הרמב"ן עצמו שמלחמת מדין כמלחמת עמלק, ואם כן יותר מסתבר שזה עצה טובה ולא רחמנות.
[אע"פ שברמב"ן כתב במלחמת הרשות וגם במלחמת מצווה כי במדיין זו הייתה מלחמת מצווה אבל ודאי שזה תלוי בטעמי הרמב"ן אבל לטעם של הרמב"ן שירדפו ולא יתחזקו לקראתנו אז גם במלחמת מצווה].
ומזה בעצם למדנו, מוסר השכל לגבי תוכחה, שבאים להוכיח בן אדם כתוב אל תוכח לץ פן ישנאך. אל תאמר לו אתה לץ כי לא תועיל לו התוכחה הזו. הוכח לחכם ויאהבך. תגיד לו אתה ברמז שיש לו מקום לצאת כמו 'אני חושב שראיתי אותך במקום לא טוב ותן לו להוכיח שהוא לא שם. וזה גדר הוכחה. אלת תוכח לץ, אל תאמר לו אתה לץ ותסגור עליו כי ישנאך, אלא תוכיח בלשון נדמה לי ולא סגירה. וזה הכוונה הוכח תוכיח, בהתחלה תבוא אליו בצורה של הוכחה שיהיה לו אפשר להתחמק, ויראה שאתה חכם ואתה וזה טובתו ואז הוא ישמע אותך. תן לו אפשרות להתחמק כמו באויבים.
ואולי זה הפשט שמשה אמר בתחילת דברים תוכחות ברמז לבן וחצרות ודי זהב ואח"כ כתוב שצעק עליהם אז איזה מין רמז זה, אלא בתחילה דיבר בלשון שיכול להתחמק וזה נקרא רמז לאות אם יוכל לשמוע. ואח"כ שראה מי מוכן לשמוע אז נתן להם בראש. זה השיטה.