פרשת כי תשא
אל תאמין בעצמך
"סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים עשו להם עגל מסיכה" (שמות ל"ב, ח').
יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה חלפו מאז חטא העגל, אותו יום מר ונמהר שבו גילתה הכלה, כנסת ישראל, עד כמה הייתה עלובה במעמד חופתה, כשישה שבועות לאחר האירוע של מתן תורה (יעויין בגיטין ל"ו). זמן רב מאד חלף, אך רישומו של חטא העגל טרם חלף.
את הבטחת הקב"ה למשה רבינו, "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב, ל"ד) מפרשים חכמינו: "תמיד תמיד, כשאפקוד עליהם עוונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות, ואין פורענות שבאה לישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל." (רש"י שם).
היה זה החטא הציבורי הגדול ביותר שחטא מעודו עם ישראל. קשה לנו להבין היום כיצד זה הגיע דור דעה, דור שראה על הים את שלא ראה יחזקאל בן בוזי, לכדי עבודה זרה של פולחן לעגל זהב. ואולם, יהיה מה שיהיה, אם נכתבה פרשה זו בתורה, עלינו ללמוד ממנה ולהפיק לקחים, שישמשו לנו כתמרור וכמורה דרך בעבודתו של הקב"ה. מפרשי התורה הקדמונים ובעלי המוסר האחרונים האירו והעירו, איש על פי דרכו, על נקודות לקח שונות שביכולתנו ללמוד מפרשת העגל ותוצאותיה. ננסה לעמוד בקצרה על אחת מהן.
הלקח הבולט, שבלקחי פרשת העגל, הוא לקח הידיעה כי אף אחד, ויהיה זה ענק שבענקים, אינו חסין מפני נפילה לבור תחתיות רוחני. שהרי היה זה דור שהשתתף במעמד הר סיני והגיע לדרגות נבואה נדירות. במעמד זה השתמש הקב"ה בכלים שבהם הכריז על א-לוקותו ואשר באמצעותם הכירו בני ישראל כי הוא האלוקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד. יותר משני דיברות לא היה בכוחם לשמוע, ומכאן נבין איזו השפעה אלוקית הורעפה עליהם במעמד זה. ועם כל זאת, זמן קצר ביותר חלף והעם דרש אלוקים חדשים אשר ילכו לפניו ויורו את דרכו. האפשר לתת הסבר מניח את הדעת לתהליך זה של הידרדרות?
שאלה זו נשאלה לפני אביר המוחות של בעלי המוסר, הגאון רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל ממיר.
"לתומי חשבתי", סיפר לימים השואל , "כי אשמע תשובה מחקרית עמוקה ומורכבת אך לא כך היה".
תשובתו של רבי ירוחם היתה חדה וקצרה: "זהו כוחו של היצר", וכשדמעות בעיניו ניגן רבי ירוחם ברגש: "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי".
השואל, רבי משה רוזנשטיין זצ"ל, בעל "יסודי הדעת", היה אומר לימים כי תשובה זו סיפקה אותו והניחה את דעתו יותר מפרשנויות וביאורים שונים.
שכן, בשאלה זו אין מקום לצפות לתשובה והתשובה היא עצם השאלה.
ללמדך, כי גם מי שראה קול אלוקים מדבר מתוך האש יכול להגיע לעבודת עגל זהב, וכי גם מי ששימש בכהונה גדולה יכול להפוך לצדוקי. שום אירוע ושום מצב אינם מבטיחים את האדם מפני הידרדרות של רגע. כמו מטפס הרים, המגיע לצוקים גבוהים, נתון גם הוא מידי רגע להחלקה הרת אסון, העלולה לרסק, חלילה, את כל אבריו ולא להשאיר זכר לעברו הרוחני המפואר.
מי לנו גדול כירבעם בן נבט, האיש אשר לא היה כל דופי וגמגום בתורתו, אשר כל חכמי ישראל שבדורו היו לפניו כעשבי השדה ושבכוחו היה לחדש דברים שלא שמעה אוזן מעולם (סנהדרין ק"ב). בכוחו היה לדרוש מאה ושלושה פנים בפסוקי תורת כוהנים (סנהדרין ק"ג) ולא לחינם נבחר לשמש כיורשו של שלמה המלך. די בנתונים אלו להבין שמדובר בדמות ענקים שאין לנו כל השגות בהיקף אישיותה. ובכל זאת בשל מעט קנאה ברחבעם, אשר כמלך משושלת יהודה היה רשאי לשבת בעזרה, דבר שנאסר לו בהיותו משבט אפרים, הסית את כל ישראל מעלות לירושלים, חטא והחטיא את הרבים, עד ששמו הפך למילה נרדפת למי ששקע בשערי טומאה ושיקע את כל בני דורו ביחד עמו. נאמר עליו כי אין לו חלק לעולם הבא וזיכרונו נשאר בתודעת העם לדיראון עולם.
יש בכך לזעזע את הנפש. יש בכך כדי ללמוד שלשום אדם גדול אין כל חסינות מהידרדרות.
ואם בגדולי עולם עסקינן, אנשים שרגלם מוצבת ארצה וראשם מגיע לשמים, הרי ודאי וודאי שנכונה קביעה זו לבנוניים ולקטנים.
הנה כי כן גם פרשת העגל מהווה לגבנו ספר מוסר, המדריך בדרך העולה בית ה'.