פרשת כי תבוא / "תכלה שנה וקללותיה"
קריאת פרשת התוכחה לפני ראש השנה היא חלק מההכנה שלנו לקראת יום הדין ראש השנה. פרשת התוכחה מלאה בתיאור עונשים העשויים לבוא על האדם החוטא והיא צריכה להרתיע אותנו מלחטוא. "יזכיר לו יום המיתה" הוא המוצא האחרון במלחמת היצר. רש"י מביא את דברי מדרש אגדה: "למה נסמכה פרשת אתם ניצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים… הוריקו פניהם ואמרו מי יכול לעמוד באלו. התחיל משה לפייסם אתם ניצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימין לפניו". תכלית הקללות והתוכחות היא לעורר לתשובה ללמד את ישראל שבורא עולם אינו חפץ במיתתו של רשע "כי אם בשובו מדרכו וחיה ועד יום מותו תחכה לו אם ישוב מיד תקבלו".
ההסטוריה מלמדת אותנו כי אף שבפרשת התוכחה מפורטים עונשים כבדים, לא הביאם ד' יתברך על עמו עד שהקדים ושלח נביאים רבים, שיעמדו וילמדו את ישראל. כמו שמצינו בירמיהו: "ולמד אותם השכם ולמד" שנצטווה הנביא ללמדם שיש עליהם לחשוש מן העונשים ולחזור בתשובה.
קריאת הקללות באה ללמדנו כי אין הייסורין והעונש לחוטא באים בהפתעה, באופן פתאומי. אלא קדמו להם קריאות רבות לתשובה שהכריזו על האפשרות לבטל את הקללה, לחסוך את הייסורים הנוראים, אם רק נתעורר ונחזור בתשובה, כדברי כל הנביאים הקוראים: "שובו בנים שובבים ארפא משובתכם". "שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל".
בימים אלו של חשבון נפש, של התעוררות לתשובה, נעביר נגד עינינו את מאורעותיה הנוראים של השנה החולפת, נתבונן בייסורים ובקשיים שפקדו אותנו במהלך השנה. את האסונות המבהילים שלא שערום אבותינו.שכולם באו לעורר הלבבות ולקחת מוסר ככתוב: "תייסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך ודע וראי כי רע ומר עזבך את ד' אלוקיך". "וכל ישראל ישמעו ויראו, ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך".
ההתעוררות לחשבון הנפש ולתשובה באה מתוך ההתבוננות במשמעותו של העונש של הצער והכאב שפקד אותנו. כשבית דין מעניש עונש מלקות "גדול שבדיינים קורא: אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, הכתובים בספר הזה. את ד' אלוקיך והפלא ד' את מכותיך וגו'", ללא קריאת הקללות וזכירת העונש לא נגיע לתיקון הדרוש.
"תכלה שנה וקללותיה"- נסיים את קריאת הקללות לפני ראש השנה אבל כשנגיע סמוך לראש השנה לא נוכל לקרוא את פרשת כי תבוא גם כדי לא לעורר ח"ו קטרוג וגם משום שראש השנה עצמו הוא יום טוב. לכן אין מקום להזכיר ממש בסמוך לו את ה"קללות".
הטור בתחילת הלכות ראש השנה מביא את דברי המדרש: "אמר רבי סימון כתיב כי מי גוי גדול וגו'. רבי חנינא ורבי יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו… שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה. לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס".
כאשר עם ישראל מגיע לראש השנה לאחר ההכנה של חודש אלול, לאחר קריאת פרשת התוכחה והשבה אל הלב, לאחר פשפוש המעשים וחשבון הנפש, לאחר חרטה על העבר וקבלה על העתיד, הוא רגוע ושליו, הוא לובש לבנים , אוכל ושותה ושמח בשמחת היום כי הוא בטוח בקב"ה מלך רחום וחנון ש"יעשה להם נס".
רבינו הגדול מרן הגרא"מ שך זצוק"ל היה מוסיף ומבאר את דברי המדרש שמביא הטור באמרו, כי עצם ההעמדה לדין עצם העובדה שבורא עולם בא עמנו במשפט, מוכיחה שיש לנו אחריות למעשינו, שיש ממי לדרוש, שאנחנו ברי דעת הנתבעים על כל מעשה, על כל דיבור ועל כל מחשבה שלנו. כמה צריך להיות האדם מאושר כשהוא מכיר את גדלותו ואת חשיבותו. כמה כוחות ותעצומות נפש אפשר לשאוב מידיעה זו.
איזו שמחה ואושר צריכים למלא את ליבנו כשאנו יודעים שבורא עולם בכבודו ובעצמו יושב צופה ומביט לכל מעשה שלנו, בודק סופר ומונה. איך לא נעשה יום זה ליום טוב, ליום בו אנו ממליכים את הנשמה על הגוף, בו אנו חשים את יתרון האדם על כל הברואים, את יתרון המאמין על מי שלא זכה לכך. נכין עצמנו כראוי נתייצב לפני בורא עולם ונאמר: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".
"תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה".