פרשת חוקת / עמלה של תורה
"זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (במדבר י"ט, י"ד) דרש ריש לקיש: "מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (ברכות ס"ג) על אדם להמית את עצמו באוהלה של תורה כדי שהתורה תצלח בידו. מאי משמעותה של מיתה באוהלה של תורה? רבים לא הבינו זאת. היו שאת המילה "מיתה" הכניסו בתוך מרכאות. אם מתוך בורות, אם מתוך כוונות אחרות. והיו ששאלו בשנאתם של עמי הארצות לתלמידי חכמים: היכן הם אותם בתי עלמין שבהם טמונות עצמותיהן של אלו הממיתים את עצמם באוהלה של תורה?
אלו ואלו יודעים את משמעותו של ביטוי זה. הכל מבינים כי ההתנתקות מתענוגות העולם הזה נחשבת למיתה באוהלה של תורה. כי בעולמם של אלו הרחוקים מדל"ת אמות של הלכה רק המתים אינם הולכים לבתי תאטראות ולאולמות הקונצרטים.
אך לביטוי זה משמעות עמוקה עוד יותר. עמד עליה פעם מרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל. כששוחח פעם על חובת ההתמדה והיגיעה בתורה. רבי חיים סיפר על גביר אחד שהחזיק בעירו בית מסחר גדול. בית המסחר המה מהמון קונים מבוקר ועד ערב. ידיו וידי רעייתו היו מלאות עבודה והוא לא מצא אף זמן לתפילה בציבור. שעורי התורה שלו הלכו ונתדלדלו עד שכמעט ולא מצא פנאי לפתיחת ספר.
חלפו שנים וימי הזקנה הכריזו על בואם. מן המראה נשקפה בבואה נושאת פלומת שער לבן והזקנה החלה לתת את אותותיה. זיכרון יום המות עלה שוב ושוב. המחשבה על היום בו עתיד הוא לתת דין וחשבון על מעשיו לא הרפתה ממנו. מאידך גיסא החלו ענייני המסחר לעניין אותו פחות ופחות. הוא החליט כי עליו לערוך בדק בית ולעשות שינוי כלשהו. ביום מן הימים החליט כי החל ממחר יתחיל להתפלל בציבור. הוא ילך לבית הכנסת ואף ישאר לאחר התפילה עוד שעתיים כדי ללמוד.
אל חנותו הגיע למחרת באיחור של יותר משלש שעות. הבעת פני רעייתו אמרה הכל. "הלא אתה יודע שבשעה כזו החנות הומה מקונים ומדוע אתה מתמהמה?" שאלה. הוא התחמק מתשובה ברורה ורק היה מוכן לספר כי היה טרור בעניין חשוב מאד.
כמה ימים חלפו תחת רושם הסדר החדש שהנהיג לעצמו. גם הגעתו לחנות מדי יום התנהלה כמו תחת ריטואל קבוע. הוא נכנס והיא מתרגזת. היא שואלת והוא מתחמק. סבלנותה של האישה פקעה לבסוף והיא החליטה לשמור את צעדי בעלה. העניין נראה לה מוזר מאד.
בבוקר אחד יצאה לדרך כדי לחפש היכן בעלה נמצא. חיפוש קצר חשף את התעלומה. לא היה גבול לתמהונה כשגלתה כי בשעות אלו נמנה בעלה על חובשי הספסלים שבבית המדרש. היא התעשתה מהר והלם ההפתעה פינה את מקומו לכעס בלתי נשלט. "מה קרה לך?" צעקה, "האם יצאת מדעתך? החנות מלאה בקונים ואתה יושב כאן ולומד".
בעלה הקשיב בשלווה, הוא התכונן לסגנון ששמע זה עתה, בקול רגוע הסביר לה: "אומר לך משהו. כיצד היית מגיבה, לו בבוקר אחד היה מגיע אלי מלאך המוות ומודיע כי הגיע זמני להיפטר מהעולם. האם היה עולה על דעתך לומר לו, כי בעצם אין כל התנגדות, אלא שעתה אין השעה כשרה לכך מפני שהחנות עמוסה בקונים שממתינים לתורם?…"
"ובכן", המשיך, "מהיום, כאשר אעדר מדי בוקר משך שלש שעות, חשבי כי נלקחתי על ידי מלאך המוות, ומה אכפת לך אם אחרי שעתיים או שלש אקום לתחייה ואחזור לחנות כדי לעזור לך?"…
לכך, הסביר רבי חיים מבריסק, התכוונו חכמינו כאשר אמרו כי דברי תורה מתקיימים במי שממית עצמו באהלה של תורה על האדם לחשוב כי בשעה זו הוא מת. עול סידורי הבית אינו מוטל עליו כי הוא כמו בעלמא דקשוט. או אז לא תהיה כל מניעה שתפריע לו בלימודו. כך, רק כך, יוכל ללמוד תורה. עליו רק לשכנע את עצמו ואת הסובבים אותו כי הוא כמו אינו קיים בעולם הזה.
רבי חיים מבריסק הוסיף עוד ואמר:
הבה נתאר לעצמנו, כי יום אחד הוחלט במתיבתא דרקיעא לאפשר לכל המתים לקבל "חופשה" של שעה אחת ממותם. הם יוכלו לצאת מקברם ולעשות במשך השעה שתעמוד לרשותם ככל העולה על רוחם.
שמועת ההחלטה השמימית הגיעה אל בני העיר, שהתאספו בהמוניהם בפתח בית הקברות, ממתינים בהתרגשות גוברת לרגע הגדול. זה בא לפגוש את רעייתו שהסתלקה לפני שני עשורים וזה בא לדרוש בשלום בנו שהסתלק בימי עלומיו. המתח וההתרגשות היו חסרי תקדים.
רק דקה אחת נשארה עד למועד שבו יפתחו הקברים והמתים יצאו. חיים כמו לפני שבעים ומאה שנה. נשמת ההמון נעצרה שעה שמאות קברים נבקעו והמון אדם יצא מתוכם. זרם המוני התקדם אל שער בית הקברות לעיני הממתינים. הם רצו לגשת ולהושיט יד ל"שלום עליכם" שכמותו עוד לא היה מאז חזון העצמות של מתי בקעת דורא.
אך כאן ציפתה להמון הממתינים הפתעה. המתים הפטירו "שלום" קצר. כמו אנוסים מתוך נימוס, עברו על פני ההמון שהמתין בשער בית העלמין ורצו לבית המדרש. הם התיישבו ללמוד בהתמדה בלתי מוכרת. אף אחד מהם לא הסכים לקיים שיחה עם קרוביו, ולו גם הקצרה ביותר.
הם כבר ראו את גן עדן בעיניהם, הם ראו מה שכרה של דקת לימוד תורה.
אין התורה מתקיימת אלא במי שרואה עתותיו שבידו כמו זה אשר קיבל אשרת יציאה מקברו שעה אחת.
אך לנו נדמה שיש עוד הרבה זמן…
יחידי סגולה הבינו זאת. רושמי קורותיו של הגר"א מספרים על פגישה שהייתה לו עם אחותו, אותה לא ראה קרוב לחמישים שנה. לפי המסופר יצא הגר"א מחדרו ואף קיבל אותה בסבר פנים יפות. לאחר שברך מחיה המתים, כהלכה, שאל לשלומה ולשלום בני משפחתה ומיד חזר על עקבותיו. כשהוא אוחז בזקנו הסביר לאחותו: "ראי, שערותי הלבינו ואני רואה בזה התראה מבית דין של מעלה. שם אקרא לתת דין וחשבון על מעשי. אין לי זמן לשיחות חולין, כי הרגעים הקצובים לי ספורים. שם נוכל לדבר"… אפשר שסיפור זה עמד לפני הגר"ח מבריסק זצ"ל, אשר על פי עדות בנו, הגרי"ז זצ"ל, היה בודק מדי פעם את מראה שערותיו, תוך שהוא מציין כי שערות נוספות הלבינו, בחינת התראה נוספת.
"יזכיר לו יום המיתה".