פרשת וישלח
קשר עין
כאשר יעקב אבינו שולח מנחה לעשו אחיו, הוא מורה לעבדיו: "ורווח תשימו בין עדר ובין עדר" מלוא עין רוח בין עדר לעדר, כדי להשביע עינו של רשע. עשו יראה עוד עדר ועוד עדר, הוא יתפעל יותר מהכמות, גם כך הדורון מכובד ביותר אבל ניתן להציגו בצורה הרבה יותר מרשימה. להשביע עינו של אותו רשע. עין יכולה לשבוע ממראה בלבד. תאווה לעיניים.
מרן ה"חפץ חיים" היה עונה תדיר לשאלות שהגיעו לפתחו עפ"י מה שכתוב בתורה ולמרות שעברו כ"כ הרבה שנים מאז נתינתה מסיני הרי הדברים הכתובים בה אקטואליים לכל דור בכל מצב ובכל עניין.
אחת הדוגמאות לכך היא מתקופתו שבה נגזרה גזרה על היהודים ובאו לשאול את הסבא קדישא כיצד לנהוג, ענה להם מרן הח"ח שחדו את הגוי בכסף רב. לאחר שנפרדו ממנו קרא להם שוב ושאלם: וכיצד אתם חושבים לשלם לאותו גוי? בשטרות בודדים בעלי ערך רב, ענו לו. אמר להם, לא! שלמו לו בהרבה מטבעות של כסף קטן ואכן כך היה והגזרה התבטלה. לאחר זמן מה שוב שאלו את הח"ח מנין עלה בדעתו לתת לאותו גוי שוחד בהרבה מטבעות? ענה להם, למדתי זאת מהמנחה ששלח יעקב לעשו כשם שיעקב שלח לעשו במנות מדודות, תחילה עיזים, אח"כ רחלים וכו' ולא עוד אלא "ורווח תשימו בין עדר ובין עדר" והכל כדי להשביע את עיניו של אותו רשע אם כן גם במקרה שלנו כך נהגתי סיים את דבריו הקדושים.
אנו מודים לקב"ה הזן את העולם ב"חן". בצבעים הנפלאים במראה הנאה של המזון לאוכלי המן זה היה חסר, נכון הם יכלו אמנם להרגיש במן כל טעם שרצו, אבל המראה החד גווני הפריע להם עד שהתלוננו "בלתי אל המן עינינו ". כוח מיוחד טבע הקב"ה בעין עלינו להתבונן וללמוד כדי שנדע ונכיר מעלותיו וסכנותיו.
בסוף תפילת שמונה עשרה אנו מוסיפים בקשה מיוחדת על בנין בית המקדש, 'ושם נעבודך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות'. אנו מתפללים שקורבנותינו יערבו לפני הקב"ה כימי עולם וכשנים קדמוניות ודרשו חז"ל במדרש הגדול, מה הוא כימי עולם כימיו של הבל שלא ראה עבודה זרה מימיו, בימיו של הבל לא הייתה עדין בעולם כולו עבודה זרה. ולכן הקרבן שהקריב הבל היה כה ערב, הוא היה לשם ד' בשלמות הגדולה ביותר. מפני שמקריב הקרבן אפילו לא ראה עבודה זרה בחייו לא בלבד שהוא לא הכיר או שמע הוא כלל לא ראה.
הרי לפנינו כוחה של ראיה של הבטה חטופה אחת, היא משאירה רושם שלא ימחה. היא נקלטת במוחו של האדם ואי אפשר למחקה. ביום מן הימים היא תצוץ ותתייצב לפניך במלוא היקפה ועצמתה. ראיה אחת בשבריר אחד של שנייה אחת עלולה לרדוף את האדם עד סוף ימיו. זו כוחה של ראיה.
העולם נוטה להמעיט בחשיבותו של מבט אחד של ראיה אחת. פעם אחת ראיתי, רק העפתי מבט, אז מה קרה. פעם אחת כאשר שהיתי עם הילד באיזה חדר המתנה ובמקום פעל המכשיר הידוע, הילד הביט בו דקה אחת, אז מה קרה.
ההסתכלות, המבט, הראיה, מקשרים אותך עם הדבר הנראה. ישבת בחברת בני אדם לא דיברת אתם מאומה רק הסתכלת עליהם, כבר יצרת קשר עמהם כאשר האדם נרדם, ישן, מסתגר בתוך עצמו, הוא עוצם את עיניו, כי כך הוא מנתק קשר עם הסביבה.
יעקב אבינו היה צריך לראות את בניו של יוסף כדי לברך אותם, וכאשר עיניו כבדו מזוקן ולא יכל לראות היה צריך להזדקק לקשר פיזי לנשק ולחבק להם כדי שתחול עליהם ברכתו. כאשר עיני יצחק כבדו מזוקן ויעקב בא לקבל את הברכות מבקש יצחק מיעקב גשה נא ושקה לי. הם צריכים להשלים את חוסר הקשר שיוצרת הראיה בתחליפים אחרים. משה רבינו התחנן והתפלל לפני הקב"ה חמש מאות וחמש עשרה תפלות שתינתן לו רשות להיכנס לארץ ישראל, ותפילותיו הועילו שהתרצה הקב"ה להראותו את הארץ בלבד, עד שלמדו בגמרא כי גדולה תפילה יותר ממעשים טובים שבזכותה זכה משה לראות את הארץ. הוא רצה לעבור ולהיכנס ונענה, שיוכל להתקשר עם ארץ ישראל רק באמצעות ראיה. זה דבר גדול להתקשר באמצעות ראיה רק בכוחה של תפלה גדולה כזו זכה לכך משה רבינו, דור המרגלים נענש עד כדי כך שלא זכה אפילו לראות את הארץ. "וכל מנאצי לא יראוה".
כשבלעם רצה לקלל את ישראל היה עליו לעלות לבמות בעל, לראש הפסגה, לראות משם את קצה העם. ליצור קשר עין, להתקשר עמהם בראיה ורק כך יכול היה לברך אותם. כאשר מוציאים המלאכים את לוט את אשתו ואת שתי בנותיו החוצה מסדום הם מזהירים אותם אל תביט אחריך, תתנתק לחלוטין מהמקום הזה. מבט אחד אחורנית יוצר קשר, ועשוי להביא עליך את הרעה. וזה מה שקרה לאשת לוט.
שלושה רגלים, 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך', כאשר תעלה לירושלים תיראה, תהיה שייך, תיצור קשר. והיו עינך רואות את מוריך אתה חייב להידבק ולהתקשר לרבך למורך, הבט עליו הסתכל עליו. ולהבדיל, אדם רשע, אסור להסתכל בפניו, עליך להתרחק ממנו.
כל ראיה משפיעה על האדם. מבלי שירצה, על אפו ועל חמתו. מי הוא זה שיאמר עלי זה לא ישפיע. לראיה, למבט, יש כוח והשפעה שאינם ניתנים לשליטה.
בהלכות בקור חולים נפסק להלכה 'אין מבקרין את החולה בג' שעות ראשונות של יום מפני שכל חולה מקל עליו חוליו בבקר ולא יחוש לבקש עליו רחמים. ולא בג' שעות אחרונות של יום שאז מכביד עליו חוליו ויתייאש מלבקש עליו רחמים'. הצורה והמצב בו אתה רואה את החולה משפיעה עליך ואתה עשוי לאבד את כל התכלית של מצות ביקור חולים שהיא תפילה על החולה. ואף אם יאמר אדם עלי זה לא ישפיע אני יודע שמראה החולה עלול להטעותני אך אני אקח זאת בחשבון, ואבוא לבקרו בכל זאת בשעות אלו, לא יוכל לעשות זאת. אין לזה כל היתר, עד כדי כך, זה כוחו של מראה העיניים.
מפורסם המעשה עם אחד מהתלמידים שבא לבקש רשות מהמשגיח רבנו אליהו לופיאן זצ"ל לנסוע לשבת קודש למקום בו ישהו צעירים וצעירות בתערובת. שאל אותו המשגיח האם אתה לא חושש ממה שיראו עינך? לי זה לא יזיק. ענה הבחור, אני מחוסן ממראות כאלו. המשגיח לא נכנס אתו לוויכוח הוא רק שאל אותו מה שם אמו. כשהוא מפטיר לעברו צריך להתפלל עליך, כנראה רח"ל אתה חולה, משהו במערכת גופך משובש. על אדם בריא זה חייב להשפיע.
ואף אצל מרנא ה"חפץ חיים" זיע"א כשנתכנסו גדולי ישראל לטקס עצה בעניין חשוב שעל הפרק, עברה שם נערה מבנות הבית מספר פעמים עד שמרן הח"ח פנה אליה בכעס: אולי כבר תפסיקי לעבור כאן, אנחנו רק בני אדם". ומה נענה אנן אבתריה…
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" עין רואה והלב חומד. ולכאורה אם זה הסדר, אם קודם העין רואה ואחר כך הלב חומד, מדוע בפסוק השתנה הסדר מדוע הלב קודם לעין? ללמדנו כי חמדת הלב היא זו המורה לנו היתר להביט בעין על מראות אסורות. אם הלב לא יחמוד הוא יכול שלא לתת לעין להסתכל. בידנו הדבר, בכוחנו להתגבר על יצר זה.
שמירת העיניים בהחלט אפשרית אם נקדים לה טהרת הלב. אם נחדיר ללבנו שאיפה אמתית לקדושה, לטהרה, אם נכיר בגודל הסכנה נדע להישמר ולהיזהר ממנה.