עשרים וארבעה בכסלו ג' אלפים תרכ"ב לבריאה.
אחרון היונים גורש משטח הר הבית. המכבים, חייליו של מתתיהו ובניו נכנסים אל חצרות בית ה' ומטהרים אותם משיקוציהם של היונים. לא היינו שם, כמובן, אך ננסה להפליג מעט על כנפי הדמיון ולהיכנס יחד עמם אל העזרה.
מסביב הרס וחורבן. לא חורבן פיזי. הפאר שבסגנון היוני זועק מכל פינה. "יפת אלוקים ליפת" (בראשית ט', כ"ז). אך הפעם כואב מאד יופי זה השוכן באוהלי שם. אבני המזבח שוקצו בהקטרה לאלילי יון. פסלי שקוצי אנטיוכוס העומדים בין האולם ולמזבח דוקרים כמחט בבשר החי.
אין זמן לדיבורים. יש לטהר את המקדש והעזרות במהירות. יש לחדש מיד ולאלתר את עבודת הקרבנות ושאר ענייני עבודת ה'. הכוהנים החשמונאים מחלקים ביניהם את התפקידים. כאשר זה יעסוק בניקוי המזבח יעסוק חברו בהכנת הקטורת. זה יבער את הפסלים וחברו יעמיד את הכלים על מכונם.
ואז פורצת שאלת השמן. לא ברור עדיין כיצד ידליקו את המנורה. נמצא, אמנם, פח אחד קטן של שמן, חתום בחותמו של הכהן הגדול, ניכר כי לא נגעו בו ולא הסיטו אותו. זהו השמן הטהור היחיד שנמצא כאן.
אך כאן בא כהן תלמיד חכם שגם בשנות שלטון הצורר אנטיוכוס לא שכח את תלמודו. "כיצד נוכל להדליק בשמן הזה", הוא מקשה, "והרי כולנו טמאי מתים? אך ניגע בו נטמא אותו".
עד מהרה נמצא פתרון לבעיה. את המנורה ידליקו על ידי פשוטי כלי עץ, אשר אינם מקבלים טומאה.
ועדיין לא נחה דעתם של המנצחים. והרי גם המנורה נטמאה בטומאת מת, כדין כלי מתכות. הידליקו במנורה טמאה?
נמנו וגמרו כי יבנו מנורה חדשה. יציבו מנורה מעץ, כזו אשר אינה מקבלת טומאה (עבודה זרה מ"ג.). מנורת עץ בבית המקדש? כן, בינתיים יציבו מנורה פשוטה, בלתי מהודרת וגם כזו שאינה כמצווה, ובלבד שידליקו.
הם קראו לחרש עץ ובקשו ממנו כי יכין במהירות שיא מנורת עץ שתהיה ראויה להדלקת שמונה נרות. אמנם, ידעו, כל עץ שיש לו בית קיבול מקבל טומאה, אך כלי זה, המנורה, היה עשוי לנחת, שלא לטלטול, ולכן אין הוא מקבל טומאה. ובינתיים מגיע המון חוגג אל הר הבית. הכשרים שבבאים מזילים דמעה של יגון כשהם רואים את שברי הצלמים המוצאים במהירות ע"י פרחי כהונה זריזים. אך לא חסרים גם מתיונים שעטו על עצמם מלבוש ישראל ובארשת פנים חסודה נכנסו גם הם יחד עם ההמון שבא להביע את תודתו לבורא עולם. בלבם אור וחושך המשמשים בערבוביה. הם מאמינים במי שאמר והיה העולם. אך חשקה נפשם במעט "תרבות". במוחם מתחבר הרשב"א עם תאטראות רומי ויון. הם מצידם דווקא חגגו את יום הכיבוש היוני, היום שהביא מעט אור בחייהם נטולי השמחה… כעת חרב עליהם עולמם. הקנאים החרדים לדבר ה' חוזרים למלוך.
"מה יהיה בסוף?", הם לוחשים זה לזה, נשמרים לבל תשמע קינתם.
אחד מהם, לבוש כחשמונאי הבא ממודיעין, מטה אוזן לשיחת הכוהנים. אזנו קלטה את יוזמת בנייתה של מנורת עץ זמנית אשר תשמש עד להכנתה של מנורה חדשה.
"כדאי להשקיע כל כך הרבה עמל בשביל כל כך מעט זמן?" הוא שואל.
חייליו של מתתיהו מביטים בו בבוז. הם לא יודעים שמתיון לפניהם, אך הם מבינים יפה שלפניהם יהודי שהחמיץ. שנדבק בקרירות שהפיצו קלגסיו של אנטיוכוס אפיפנס. וכי יסבירו לו שעבודת ה' של שבוע או שבועיים גם היא שווה לאין ערוך?
אך הוא, אשר פיטם את עיניו במראות אסורות שאושרו ע"י משרד החנוך שבאתונא, כלל לא קלט את הבוז שרחשו לו.
"בכלל", הוא חוזר ומקשה, "הלא המנורה בין כה וכה אינה זו הנדרשת בחומש?" כאן הוא כבר מגלגל עיני אחד המדקדק בהלכה עד קוצו של יו"ד. מנורה כמו זו שעשה משה רבנו הוא רוצה, ואם לא – מוטב שלא להדליק.
אך למכבים אצה דרכם. עוד מעט ותשקע השמש והמנורה עוד לא מוכנה. אין להם זמן להגיגיו של היצר.
אנטיוכוס אפיפנס גורש בבושת פנים אך הוא השאיר נציגים.
ואז מגיע מתיון שני. הכיפה הקטנה שעל ראשו מסגירה את טיבו. הוא כבר לא מתבייש כמו הראשון. כולו טינא נגד החבורה הקנאית שאינה מבינה "דרכי נועם" מה הם. תמיד גילה הבנה וסובלנות לדעותיהם של האחרים.
אך הפעם נראה שקצרה רוחו. נודע לו כי כל ההמולה אינה אלא להדלקת יום אחד. כי ליותר מזה לא יספיק השמן. בשביל כך התקינו פשוטי כלי עץ שבהם ידליקו ולמטרה זו נבנתה מנורת עץ חדשה.
גם ההדלקה לא הייתה בהיכל. את המנורה הוציאו לחצר העזרה. (ע"פ ה"חתם סופר").
"כל היגיעה הזאת בשביל הדלקת יום אחד?", הוא שואל, נרתע מקנאותם הדתית של הקנאים.
"והלא בין כה וכה לא נוכל להדליק ביום השני וכן הלאה", עונים לעומתו חבריו.
אך הכוהנים החשמונאים יודעים את הדרך הרצויה: "חטוף כפי יכולתך".
לא להם לעשות את חשבון היום השני והשלישי. היום הם מצווים בהדלקת היום. יש בכוחם לבצע הדלקה אחת בודדה ואף כי בדרך של "בדיעבד". האם יפטרו עצמם, חלילה, מחובה זו?
וכי בשביל שלא ירוויחו אלף יוותרו על רווח של מנה?
והבא להיטהר מסייעין אותו. מי שבא לקיים בכנות את מצות היום האחד והבודד, אף באמצעים העלובים שעמדו לרשותו, סייעוהו מהשמים ודלקו הנרות משך שמונה ימים.
כי אם העם מקדש את עצמו מלמטה – מקדשים אותו מלמעלה.
ואף זהו, אפשר, הסבר נאות לישובה של קושיית ה"בית יוסף" המפורסמת: "ואיכא למידק למה קבעו שמונה ימים?, דכיוון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות" ("בית יוסף" לאו"ח סימן תר"ע).
שכן, לא זכו לנס שהתמיד משך שבעה לילות, אלא לאחר שגילו את יראתם בטרחת הלילה הראשון. לא זכו לאתערותא דלעילא קודם שהוכיחו אתערותא דלתתא. ונמצא, איפוא, ששבעת הלילות הן תולדת הלילה הראשון.
כי אם לא היו מתאמצים בהדלקת המעט שיכלו, לא היו זוכים לטובה רבה שהייתה מחוץ ליכולתם.
ואת זאת רצו ללמד לדורות. כי מי שמקדש את עצמו מלמטה, ככל יכולתו, מקדשין אותו למעלה. כי מי שפותח פתח כחודה של מחט, יזכה לפתיחתו של פתח שרחבו כאולם.