פרשת ויקהל פקודי
מחשבה קדושה
"ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צווה ד' את משה"
מלכתחילה לא נבחר בצלאל אלא מפני שהיה נין ונכד לחור, מי שמסר את נפשו על קידוש ה' שעה שחטא עם ישראל בעגל. רצה הקב"ה שתהיה הורתו ולידתו של המשכן בקדושה ובטהרה, שכן מהראוי כי מקום העשוי לשמש ככלי להשראת השכינה יבנה מהמסד ועד הטפחות בדחילו ורחימו.
ולאו דווקא במשכן אמורים הדברים. משמו של הגאון מוילנא נמסר, כי אילו היה נבנה בית כנסת שגם הקרדום שבו בקעו את עציו נעשה בקדושה ולשם בית הכנסת, כי אז לא היתה נופלת מחשבה זרה בראשו של מי שהיה מתפלל בבית כנסת זה. את הדברים מסר משמו אחיו, הגאון רבי אברהם בעל מעלות התורה זצ"ל. כאסמכתא לכך היה מוסיף את שהביא הגר"א מתוך דברי הגמרא על מפעליו של רבי חייא למען חינוכם של ילדי ישראל. רבי חייא עצמו סיפר על מה שעשה.
"עשיתי לתורה שלא תשתכח מישראל. מה עשיתי הלכתי וזרעתי כותנה, קלעתי ממנה רשתות ציד וצדתי צבאים, מבשרם הייתי מאכיל ליתומים ומעורותיהם הייתי עושה מגילות קלף וכותב חמישה חומשים. אח"כ הייתי הולך לעיר למקום שבו אין מלמדי תינוקות והייתי מלמד חמישה חומשים לחמישה תינוקות וששה סדרים לששה תינוקות, אח"כ הייתי עוזב את המקום על מנת ללכת למקום אחר ואומר להם עד שאחזור ואבוא למדו זה את זה מקרא ומשנה וכך עשיתי לתורה שלא תשתכח מישראל". אמר על כך רבי יהודה הנשיא: "כמה גדולים מעשי חייא".
מפני מה האריך כל כך רבי חייא בסיפורו האם זריעת הכותנה וציד הצבאיים קשורים קשר בל ינתק ללימוד התורה האם חלילה, בא רבי חייא לספר את שבחיו.
היה מפרש הגר"א, כי אכן כל פעולות אלו היו ההקדמה הנצרכת להצלחה בלימוד התורה, שכן כל הצלחת מפעלו הקדוש של רבי חייא לא הייתה אלא מפני שגם החומשים שבהם למדו התלמידים נעשו בקדושה ומתוך מחשבה תחילה. גם זריעת גרעיני הכותנה וגם קשירת רשתות הציד נעשו שלא ע"י אדם פשוט וסתם כך. אלא מתוך מחשבות גדולות וקדושות של האכלת בשרם ליתומים עניים והכנת עורותיהם לספרי תורה.
כי אילו היה רבי חייא רוצה, היה יכול לקצר את דרכו ולהקל את מהלכי מפעלו, הוא היה יכול לחפש עורות בשוק, במבצע, ואולי גם לנסוע למקום רחוק כדי למצוא סחורה זולה.
הוא היה יכול לנסות לקנות חומשים ב"יד שנייה" או בכל דרך זולה אחרת. הרי גם בדרך זו היה מגיע בסופו של דבר לחינוכם של ילדי ישראל וגם כך היה יכול ללמד תורה. אך רבי חייא העדיף כי גם החומשים וספרי התורה יכתבו בקדושה ובטהרה, שכן בדרך זו ייראה כל החינוך אחרת, ועל זה אמר רבי "כמה גדולים מעשי חייא". רבי לא התפעל רק מהשלב האחרון שבמפעלו של רבי חייא, אלא מכל מעשי חייא, החל מזריעת גרעיני הכותנה ועד ללימודם בפועל של ילדי ישראל.
כמקור להנהגתו של רבי חייא מציין הנצי"ב את דברי חז"ל על הנאמר בראשיתה של פרשת מתן תורה "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר" (שמות י"ט, ב') חז"ל דרשו על כך במכילתא: "מה ביאתן למדבר סיני על מנת לקבל תורה, כך נסיעתם מרפידים על דעת לקבל תורה" מכילתא זו הובאה, בלשון שונה במקצת, אף בפרושו של רש"י, וכאן יש לשאול: וכי מה באו חכמים ללמד כאשר ספרו לנו כי גם נסיעתם של בני ישראל מרפידים הייתה על מנת לקבל את התורה? וכי מה הנפקא מינה בעובדה זו? "אלא" מפרש הנצי"ב, "מכאן יש ללמוד דבכל דבר שבקדושה, מה שהאדם מכין עצמו יותר לזה, חל עליו ההכשר יותר לזה". כלומר, נסיעתם של בני ישראל מרפידים על מנת לקבל את התורה, עשתה את עם ישראל מוכשרים יותר ויותר להתרשם ולספוג קדושה מהמעמד נורא ההוד של מתן תורה.
כיוצא בזה דרשו חכמינו על הפסוק "ועשית את הקרשים" (שמות כ"ו, ט"ו) "הוי ליה למימר ועשית קרשים, כמו שנאמר בכל דבר ודבר, מהו את הקרשים מאותן העומדים ומיוחדים לכך, יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת ציווה לבניו לעלותם עמם כשיצאו ממצרים, ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותם לעשות משכן במדבר מעצי שיטים, ראו שיהיו מזומנים בידיכם. הוא שיסד הבבלי בפיוט שלו טס מטע מזורזים קורות בתינו ארזים, שנזדרזו להיות מוכנים בידם קודם לכן" (רש"י, שם).
יעקב אבינו היה יכול לצוות את בניו כי הם יטעו ארזים או שישיגו ארזים מהמצרים טרם צאתם ממצרים, אך הוא לא עשה זאת והוא העדיף לטעת בעצמו את הארזים.
ואף זאת מאותו טעם, יעקב אבינו רצה לטעת את הארזים, שעתידים לשמש ככתלים למשכן, בקדושה ובטהרה, בהכנה רבתי מיוחדת למטרת התכלית הקדושה שלהם.
כי בכל דבר שבקדושה כדאי לו למעשה שיהיה במחשבה קדושה תחילה.