פרשת ויצא
המטרה והאמצעים
יעקב אבינו מרגיש שצר לו המקום בבית לבן, הוא שומע את דברי גיסיו 'לקח יעקב את כל אשר לאבינו' הוא רואה את פניו של חמיו לבן ש'איננו עמו כתמול שלשום'. ואז הקב"ה מתגלה אליו ואומר לו 'שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך'. הוא יודע שדרך קשה לפניו, עליו לצאת למסע ארוך עם ילדים רכים. הוא מחליט להתייעץ עם האימהות עם רחל ולאה,
כי כל מה שנוגע לגידול וחינוך הילדים מסור לאימהות. כך נהג אברהם מאז שאמר לו הקב"ה 'כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה' כך נהג יצחק שקיבל דעתה של רבקה על חינוך הבנים. וכך נוהג יעקב הוא קורא לרחל וללאה אל השדה מספר להם את כל השתלשלות העניינים ואת דברי מלאך האלוקים 'קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך'. רחל ולאה כמובן מסכימות לדבריו של יעקב באמרם: 'כל אשר אמר אלוקים אליך עשה'. ומיד יוצאים לדרך.
אך במהלך הדברים מספרת לנו התורה על עניין נוסף שהיה שם, רחל מנצלת את העובדה שאביה לבן 'הלך לגזוז את צאנו' והיה רחוק מרחק שלשה ימים מהם. 'ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה'.
התרפים היו מין עבודה זרה שעל ידי פעולות מסוימות היו מדברים. הרב שפתי כהן זצ"ל רמז זאת בשמם: התר-פים שהיו מתירים פיהם ומדברים על ידי כשפים. הרמב"ן כותב: ש'התרפים' באו לרמוז בשמם כי דבורם כמו נבואה רפה תבוא ברוב ותכזב לעתים רחוקות'.
רבנו בחיי מביא את דברי המדרש: 'למה גנבה אותם, כדי שלא יהיו מגידים שיעקב בורח'. ללמדנו שכוונתה של רחל טובה הייתה לאפשר להם לברוח בבטחה. ואילו רש"י מביא את דברי המדרש: 'להפריש את אביה מעבודה זרה נתכוונה'. ללמדנו כי כוונתה של רחל הייתה, כדי לנתק את אביה מעבודה זרה. והוסיף על כך רבינו אליהו מזרחי 'שעל כן נאמר: ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה' שלא רצתה שיהיו לאביה ויכשילוהו בעבודה זרה.
רבנו בחיי מביא גם את דברי רבנו חננאל שכותב סיבה נוספת מדוע רחל גנבה את התרפים שכוונתה הייתה לטובה 'כדי שיחזור בו ושיאמר אלוה הגנוב אין בו ממש כדבר יואש: 'אם אלוהים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו'. שיפקחו עיניו ויבין כי אלוה שאפשר לגנוב אותו אין בו ממש.
על אף שכוונתה של רחל טובה הייתה, מביאים חז"ל את דברי הזוהר הקדוש שכותב שרחל נענשה על גנבת התרפים 'שכיוון שציערה את אביה בגנבה הצטערה במידה כנגד מידה בלידת בנימין בנה עד שמתה בלידתה'. גם אם הייתה הצדקה לגנבת התרפים רחל נענשה על כך. ללמדנו כי אין המטרה מקדשת את האמצעים.
לא כל דבר שנראה לנו כאמצעי ראוי והגון למטרה נעלה מותר לנו לעשותו. אם הדבר אינו כדין אסור לעשותו. על שאלות כאלו שהובאו לפני מרן הגרי"ז הלוי מבריסק היה רגיל לומר 'עם הרס הדת לא בונים את הדת'. אי אפשר לעשות ידישקייט על ידי מעשים אסורים.
הגאון רבי יעקב אדלשטיין שליט"א סיפר על פסק של רבנו החזו"א בשאלה כזו שנשאלה על ידי בני הישיבה שפעלו במחנות העולים בימי ראשית המדינה. 'היה אז חורף קשה מאד ומנהלי מחנות העולים ניצלו זאת למסע ההעברה על הדת שניהלו. כשחילקו בגדי חורף לעולים חילקו בגדים רק לאלו שרשמו את הילדים בבתי הספר שלהם והענישו את מי שרשם לבתי ספר דתיים ולא נתנו לו בגדי חורף'.
'החוק היה אז שרק במשך שבועיים אפשר לרשום ילדים לבתי ספר ואם אחרו הפסידו את כל השנה. חלוקת הבגדים הייתה באותם שבועיים. החלטנו שהבחורים עצמם יצאו בלילה מבית לבית ויבקשו בגדים בתרומה לעולים החדשים. ה'מגבית' הצליחה והביאו שקים שלמים עם בגדים. ואז התעוררה השאלה: יש מהבגדים שיש עליהם חשש של שעטנז. האם לחלק את הבגדים כמו שהם ולהודיע להורים שצריך לבדוק את הבגדים משעטנז או לבודקם קודם.
הבעיה הייתה שהבדיקה תיקח זמן ועד שיבדקו את הבגדים יסתיימו השבועיים של הרישום. וכששאלו את מרן החזו"א השיב כי קודם יבדקו את הבגדים ורק אחר כך יחלקו אותם ואף על פי שיעבור זמן הרישום. מפני שלא יתכן שבגלל דקדוק במצוות ייגרם נזק לחינוך של ילדי ישראל, ובירך שלא יהיה נזק'.
ולכשתמצי לומר, יסוד זה למדונו רבותינו עוד כשבני ישראל היו במדבר, בשעה שבא המקושש וחילל את השבת למרות שחז"ל אומרים שכל מטרתו הייתה לשם שמים ללמד את בנ"י שמחלל שבת בסקילה! נמצא, שהמקושש מסר את נפשו במסירות נפש עילאית שאין לה אח ורע, אך מכל מקום מעשהו זכור לדיראון עולם ומשום ש'אלמלי היו ישראל משמרים שתי שבתות מיד היו נגאלים' ובא המקושש וחילל את השבת השנייה שהיו ישראל במדבר הכל כמובן מתוך מטרה נעלה – על פי סברתו, ללמדך, שאין המטרה – תהיה נעלה ככל שתהיה – מקדשת את האמצעים.
על שאלה בעניין זה דן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א על אשה שחזרה בתשובה אך בעלה אינו מניח תפילין והמזוזות בבית ספק פסולות. האישה באה לשאול האם מותר לה כשבעלה ישן להוציא כסף מארנקו ולקנות תפילין ומזוזות והיא תגיד לו שזה מתנה והוא לא ידע מזה. כשנשאלה השאלה אמר לה: 'הרי כתוב לא תגנוב'. והיא ענתה 'הרי מזוזה זו שמירה וסכנה להיות בבית בלי שמירה'.
ומביא שחותנו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל דן בשאלה זו והשיב כי לגבי תפילין זו שאלה של כפיה על המצוות שזה דין של בית דין ולא כל אחד יכול לעשות מעשה. לגבי מזוזה הבעל מחויב לתת לה מדור ואם היה איסור לגור בדירה ללא מזוזה, היה אפשר לדון בזה. אבל הרי הדין הוא שאין איסור וזה רק מצווה כמו שכתוב במרדכי לכן אסור לעשות מעשה מגונה של גנבה לצורך זה.
עובדות רבות למדונו גדולי ישראל על הזהירות בעשיית 'מצווה הבאה בעבירה'. גם כשהדבר נוגע ל'בין אדם לחברו' ידועים דברי רבי ישראל מסלנט על המשכימים לסליחות ומעירים את עוזרת הבית להכין להם כוס תה חם. אף ידועה הנהגתו של מרן החפץ חיים שלא לומר בליל שבת 'שלום עליכם' בבואו עם אורח מבית הכנסת אלא לקדש מיד שהרי האורח ודאי רעב.
למדנו מפרשה זו כי עלינו לשקול היטב כל פעולה שאנו עושים למען מטרה נעלה האם היא מותרת. ההתלהבות ורגש הקדושה שיש לנו בעשיית מצווה ובעשיית חסד עלולים לסחוף אותנו חלילה לשיקול דעת מוטעה.