פרשת ויחי
שמאל שהוא ימין
יוסף מביא את שני בניו. את מנשה ואת אפרים, כדי שיתברכו מפי ישראל סבא. עוד לפני שמתחיל יעקב את ברכתו הוא מכין אותם לקראת הברכה. את מנשה הבכור, הוא מעמיד בימינו של יעקב ואילו את אפרים הבן הצעיר, הוא מעמיד לשמאלו של יעקב. הכל מחכים לברכתו של הסבא, אך יעקב אינו מרוצה ממעמד נכדיו לפניו הוא מעדיף, מסיבות שעמו, להניח את יד ימינו דווקא על ראש הצעיר. ואילו את שמאלו להניח על הבכור.
"וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה", שכל את ידיו מתרגם אונקלוס: "אחכימינון לידוהי" וכי מה החכמה הגדולה שבהפיכתו של יעקב את זרועותיו?
רש"י נדרש לשאלה זו בפירושו והוא מבאר כי אכן אין כוונת הכתוב לומר שהפיכת הידיים הייתה כרוכה בחכמה מיוחדת וכל עיקרו של הפסוק לא בא אלא לשלול את ההפך, מהמחשבה כאילו הפך את זרועותיו סתם כך ללא סיבה מיוחדת. שכן, מנשה היה הבכור ואעפ"כ שם יעקב את ימינו על אפרים. כלומר, הוא ידע שמנשה הבכור, ובכל זאת נהג כאילו אפרים הבכור, וזאת לא מתוך טעות של בלבול וזקנה, אלא מתוך השכל וחכמה של מחשבה תחילה.
אך עדיין יש להבין את לשון הפסוק אם כן מה שעשה היה במחשבה ובכוונה תחילה ולא בטעות הרי היה כל זה חרף ולמרות היותו של מנשה הבכור, ולא בשל היותו בכור היה לו לכתוב ולומר איפוא שיכל את ידיו אף שמנשה הבכור ולא שכל את ידיו כי מנשה הבכור?
ובכלל אם ראה לנכון להניח את ימינו על ראשו של אפרים הרי היה יכול לעשות זאת בדרך פשוטה, ללא האופן המוזר לכאורה שבו בחר לברך הוא היה יכול לבקש מהם כי יחליפו את מקומותיהם ולברך כך. מה ראה להפוך את ידיו?
מסתבר שלא יכל לנהוג כך, אמנם טעמו ונימוקו עמו להנחת ימינו על אפרים ושמאלו על מנשה, אך הוא לא רצה לבייש את מנשה ולגרום לו לחלישות הדעת. אפרים היושב ושונה את תלמודו, קודם למנשה, העסקן והמליץ, אך אסור שקדימה זו תעלה במחיר פגיעה בכבודו של מנשה הבכור. משום כך לא רצה לבקש במפגיע כי יחליפו את מקומותיהם.
תחת זאת מצא דרך פשוטה לברך בצורה שבה רצה מבלי שהדבר יפגע במישהו. הוא המיר את זרועותיו מעל לראשיהם השמוטים והנוטים לארץ של שני נכדיו. מבטם היה תקוע בארץ שעה שהיו מוכנים לקבל את ברכתו של הסבא. מעל ראשיהם שיגר את ימינו לעבר אפרים, העומד בשמאלו, ואת שמאלו לעבר מנשה, העומד בימינו. "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה".
הוא היה יכול לנהוג אחרת, אילו רק רצה, ולבקש את המתברכים כי יתחלפו. אך הוא "שכל את ידיו" ונהג בחכמה בצורת ברכתו זאת, גם אם הייתה נראית כמשונה וכמוזרה. מתוך שיקול דעת נכון של דעת תורה צלולה הורה לעצמו, כי יברך דווקא כך ושלא ע"י החלפת מקומותיהם.
ומדוע נבחרה דווקא דרך זו, החלפת ידיו, ולא הדרך האחרת, החלפת המקומות של המתברכים?
"כי מנשה הבכור". מפני שמנשה היה הבכור, ואי אפשר היה לפגוע בו ולבקש ממנו כי יחליף את מקומו עם אפרים. לא ניתן היה אלא לשכל את ידיו, ובכך לברך אותו בשמאלו ואת אפרים בימינו מבלי שירגיש מי מהם בכך.(ע"פ "כתב סופר").
אך יוסף הצדיק אינו יורד לסוף דעתו של אביו. נדמה לו שלא כך צריך להיות. הבנת מחשבתו של יוסף דורשת לימודה של סוגיה שלימה. והרי הוא רואה כי אביו נוהג בדרך חריגה, והלא דבר הוא. הנצי"ב מוולאז'ין מפרש, כי יוסף חשב שיעקב מבין שהבנים לא הוכנו לפניו כראוי, הבכור בימין והצעיר בשמאל, ולכן הוא משכל את ידיו, כדי שתהיה ימינו על הבכור ושמאלו על הצעיר. אך מכיוון שידע יוסף כי הבנים כן הוכנו כראוי, וכי הם סודרו באופן שבה יהיו מנשה מימין ואפרים משמאל, הוא ניסה לבטל את חילופי הידיים של אביו, אשר לפי דעתו לא נעשו, אלא כדי שיהיה הבכור בימין והצעיר בשמאל, כראוי לברכה.
ואולם, יעקב אבינו לא טעה. הוא ידע יפה כיצד מסודרים לפניו מנשה ואפרים, ואף על פי כן שכל ידיו ונהג כפי שנהג. הוא מסביר ליוסף: "ידעתי בני ידעתי", היינו יודע אני את מה שאתה יודע ויודע אני גם את מה שאינך יודע. יודע אני מי הבכור ומי הצעיר, היכן עומד הבכור והיכן עומד הצעיר, ויודע אני גם את שיקרה בעתיד עם צאצאיהם. יודע אני כי ממנשה עתיד לצאת גדעון, אשר על ידו יעשה הקב"ה נס לישראל, אך גדולה יותר מעלתו של אפרים, אשר ממנו עתיד לצאת יהושע בן נון, אשר ינחיל את הארץ, ילמד תורה לישראל ושמו יתפרסם בכל העולם, כאשר יעמיד את החמה בגבעון ואת הירח בעמק איילון.
"ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל".
"ואולם, אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלוא הגויים" (מ"ח י"ט)
כי הגדול רואה דברים שאחרים אינם רואים.
ולפעמים גם הם גדולים, אפילו גדולים מאד, אך אינם גדולים כמו האחד המיוחד, המטיב לראות מה שהם לא רואים.
למדנו כאן פרק חשוב באמונת חכמים. הכרה בכוחם של גדולי הדור לראות את אשר האחרים אינם מסוגלים לראות. אם זו ראיה נבואית, כמו נבואתו של יעקב אבינו, ואם זו ראית מבט של דעת תורה, כמו זו של חכמי זמנינו.
גדול הדור משול לאותו צופה שמונה ע"י בני העיר כדי להתריע מראש על סכנה הקרבה והולכת. כאשר הוא מתריע על סכנה, אין לכעוס עליו ולראות אותו כחוזה שחורות. והלא בשביל כך שמו אותו במגדל השמירה הגבוה, כדי שיראה הוא את אשר האחרים אינם רואים. כולם עסוקים בעסקיהם והוא עסוק במלאכת הצפייה, כולם למטה והוא למעלה, כולם אינם דרוכים והוא דרוך.
מי שנמצא למטה, מטה אוזן לדברי הצופה שלמעלה, העומד ומזהיר, ומכין את עצמו לקרב, אינו מתיימר לחשוב שהוא עושה טובה לצופה שלמעלה, שעה שהוא מתחשב במוצא פיו. כי רק עם עצמו הוא עושה טובה. הוא מבין יפה כי מי שלמעלה רואה את מה שהוא אינו יכול לראות, וכי השאלה אם לשמוע להתראתו של הצופה או לא – היא לגביו שאלת קיום.
וכזה בדיוק צריך גם להיות היחס אל גדולי הדור. ההמון אינו עושה לו טובה כאשר הוא מציית למי ששומע ממנו. הגדול רואה, מעצם מהותו כגדול, את מה שהאחרים אינם רואים, ולכן אין יותר טבעי וחכם מאשר להישמע להתראתו. לא טובה עושים עמו אלא את המעשה המתבקש ממילא.