פרשת ואתחנן / במבחן המעשה
יזם שרכש חלקת קרקע והוא רוצה להקים עליה בניין גדול שיכיל דירות וחנויות בגדלים שונים צריך לשכור את שירותיו של מתכנן, של אדריכל שיהיה בעל כישרון ובעל ניסיון שיוכל לנצל את השטח כראוי ולהכיל בתוכו כמה שיותר שטחים בנויים אותם יוכל היזם לשווק ולמכור.
לשם כך חייב האדריכל לרכז צוות גדול של מהנדסים ויועצים בתחומים שונים שיסיעו לו לתכנן את הבניין. מהנדס חשמל, מהנדס אינסטלציה. יועץ בטיחות, יועץ מעליות ועוד כהנה וכהנה מהנדסים ויועצים בתחומים שונים וחשובים.
יזמים פקחים וממולחים דואגים לצרף לצוות התכנון גם קבלן ביצוע. אדם שעסק בבניה באופן מעשי. אחד כזה שצבר ידע וניסיון בהקמת מבנים גדולים ומורכבים. רק אדם כזה מסוגל להבין איזה השלכות מעשיות ותקציביות יש לכל פרט בתכניות שמכינים המהנדסים והיועצים.
מפני שמבחן ההצלחה של כל תכנית הוא הביצוע. ישנו הבדל עצום בין התאוריה לבין המעשה. קל מאד לחשוב, לדמיין, לתכנן אך קשה מאד לבצע. כך זה בחיים. בכל תחום שהוא. ישנו מרחק גדול בין "כך היה אומר" לבין "כך היה מונה". אדם רוצה הרבה דברים והוא מתקשה להוציאם אל הפועל.
כך זה בגשמיות ועל אחת כמה וכמה ברוחניות. החכמה הגדולה, העבודה הגדולה, היא להוציא אל הפועל, הלכה למעשה, את כל מה שנלמד בבית המדרש.
כאשר אדם זוכה לשבת בבית המדרש לעמול בתורה. ללמוד הלכות ממונות, הלכות שבת, הלכות השייכות לכשרות המזון. ברור אצלו שכך צריך לעשות. אך המבחן האמיתי הוא בביצוע. כאשר הוא ניצב לפני הצורך ליישם ולקיים את כל מה שלמד.
כאשר אנחנו יוצאים לדרך אנו נושאים תפילה לבורא עולם ומבקשים:"ותתננו לחן ולחסד בעיניך ובעיני כל רואינו". וצריך להבין, בשלמא הבקשה למצוא חן וחסד "בעיני רואינו", זה מובן, כאשר יוצאים לדרך מתכוננים לפגוש כל מיני אנשים ולכן חשוב מאד ש"נמצא חן וחסד בעיני כל רואינו". אך צריך להבין מה היא הבקשה למציאת חן וחסד "בעיניך". מה טיבה ומהותה של נתינת חן וחסד לפני הקב"ה שעה שאנחנו בדרך? וכי זקוקים אנו אז לחן וחסד יותר מאשר קודם ליציאתנו לדרך, שעה שישבנו בביתנו?
רואים אנו כי מי שיוצא לדרך, מי שעומד לפגוש בדרכו מצבים חדשים, ניסיונות שלא הורגל להם. יהיה עליו להעמיד במבחן המעשה דברים רבים שהוא מאמין בהם. אדם זה צריך לשאת תפילה מיוחדת. שגם בהיותו בדרך ימצא חן וחסד בעיני הקב"ה. שכל מעשיו והנהגותיו יישאו חן בעיני בורא עולם.
ימים אלו הבאים עלינו לטובה, ימי "בין הזמנים", הם ימי "מבחן המעשה" לכל בן תורה. לכל אחד ואחד מאיתנו, ימים אלו בהם אנחנו יוצאים למנוחה ונופש מחוץ לביתנו הם עבורנו ימי "מבחן המעשה" איך אנחנו מתנהגים "בלכתך בדרך". איך אנחנו מיישמים את כל מה שלמדנו.
הרא"ש והתוספות שואלים מה ההבדל בין ברכת התורה הפוטרת את הלימוד שילמד המברך במשך כל אותו היום. על אף שיסגור את הגמרא ויצא לענייניו. לבין מי שברך לישב בסוכה שמיד כשיצא ממנה ושוב יחזור לסוכה יתחייב לברך שוב.
עונים התוספות: "שאני תורה שאינו מייאש דעתו, דכול שעה אדם מחויב ללמוד והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל לאכילה בסוכה יש שעה קבועה". עצם מודעותו של אדם בשעה שהוא סוגר את הגמרא, כי בעוד זמן קצר הוא יחזור לפתוח אותה ולשוב לשבת וללמוד. מהווה אי הסחת דעת מהלימוד הראשון, וממילא אין כאן כל הפסק והכל נחשב כלימוד אחד. שלא כמו בסוכה, שאינו מחויב בה בכל רגע ורגע. לכן יציאה מהסוכה נחשבת להסחת דעת ממצוותה.
ואולי אפשר להוסיף ולומר: בן תורה אינו מסיח דעתו מהתורה בכל מצב. גם אם סגר את הגמרא לפי שעה, גם בלכתו בדרך, גם בהיותו בנופש, תמיד הוא נתון למרותה של תורה. הוא לא מסיח דעת מהוראותיה והנהגותיה בפרט לדברים השייכים להולכי דרכים. בן תורה אחוז תמיד בתורה ובכל מעשיו נתון הוא להשפעתה.
"יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים". יששכר העוסק בתורה, גם כאשר הוא רובץ לנוח קמעה. גם אם צריך הוא כעת להנפש כדי לחזק גופו ונפשו. הוא עושה זאת "בין המשפתים" כשהוא מחובר למשא התורה. הוא אף פעם לא "מתפרק" לא "משתחרר". הוא לעולם, בכל מצב, אינו פורק ח"ו שום עול.
בן תורה, בחור, אברך ובעל בית, יודע שכל פסיעה ופסיעה שלו, גם בהיותו מחוץ לבית המדרש צריכה להיות מחושבת. הוא אינו עוזב את תלמודו לרגע. אינו מסיח דעתו מהתורה. תורתו נמצאת עמו בכל מקום שיהיה.