פרשת וארא
הכרת טובה
הרבה ממצוותיה של התורה מיוסדות על רעיון הכרת טובה, כאשר התורה מצווה על שבת, היא מזכירה לנו כי היינו עבדים במצרים ויצאנו משם על ידי ה' הרי כאן הכרת טובה לקב"ה. מצוות כיבוד אב ואם מיוסדת אף היא על חובת הכרת טובה. ביטוי קיצוני של הכרת טובה אנו מוצאים במצות התורה ביחס לאומה המצרית, "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כ"ג ח'). רש"י בפירושו מביא את דבריהם של חכמינו לפסוק זה: "אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור מה טעם? שהיו לכם אכסניה בשעת הדחק".
כלומר עבירה אינה מכבה מצווה, אמנם נהגו באכזריות שאין למעלה ממנה כאשר שקעו את ילדי ישראל בטיט וזרקו אותם ליאור, אך לפני כן, טרם החל השעבוד, היו לבני ישראל אכסניה בשעת הדחק, ועל כך יש להכיר טובה!
נורא הדבר למתבונן. חיוב להכיר טובה הוא גם כלפי מי שלא הייתה לו כל כונה להיטיב, או אפילו כלפי בעל חי ודומם. והרבה דוגמאות לכך:
כל מכות מצרים אשר נעשו באמצעות פעולה, נעשו ע"י משה רבנו, יצאו מכלל זה מכות דם וצפרדע. מכיון שמכות אלו באו לאחר הכאה ביאור, ולא מן הדין היה שהטיית המטה על היאור תתבצע בידיו של משה רבנו, וכל כך למה? רש"י מפרש: "לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה ע"י אהרן" (שמות ז' י"ט).
ולא רק מכות דם וצפרדע. גם מכת כינים החלה עם הבאת עפר מצרים במטהו של משה רבנו ע"י אהרן. וגם שם מפרש רש"י: "לא היה העפר כדאי ללקות ע"י משה, לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי 'ויטמנהו בחול' ולקה ע"י אהרן" (שמות ח' י"ב).
מובן, איפוא, כי לאור המדרשים הללו הרי גם הוראת חז"ל שלא לזרוק אבן לבור ששתינו ממנו היא כפשוטה. דין הבור שנתן לנו הנאה והרווה את צמאוננו כדין היאור שהגן על גופו של משה רבנו וכדין העפר שכיסה על המצרי ובכך העלים את מעשיו של משה רבנו. היאור והעפר דוממים וכך גם הבור, ולזה כמו לאלו חב מי שנהנה את הכרת טובתו.
ומן הדומם אל החי, כאשר יעקב אבינו שולח את יוסף לשכם, הוא מבקש ממנו: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר" (בראשית ל"ז י"ד). חכמינו עמדו במדרש על כך שיוסף מתבקש גם לעמוד על שלומו של הצאן מכאן שצריך אדם לשאול בשלום דבר שנהנה ממנו.
עוד מסופר בתלמוד ירושלמי על אדם שהיה נוהג כבוד בכלבו והיה מושיב אותו לידו. האיש לא זנח את מנהגו המוזר. וגם כאשר התארח בביתו חכם, הושיב את כלבו לידו. כשנשאל האיש לפשר מנהגו, אשר היה בו משום פגיעה בכבודו של החכם שהתארח בביתו, הסביר, כי הוא חב תודה לכלבו וכי לכן הוא נוהג בו בכבוד. הוא סיפר כי הכלב הציל את אשתו, לאחר שהותקפה פעם ע"י בני בליעל, וכי לכן הוא מכיר לו טובה. ההסבר התקבל בהבנה ע"י חכמינו, שכן, הכרת טובה מידה טובה היא, גם לבעלי חיים.
והוא הדין לבני אדם שלא הייתה להם כל כוונה לאותה טובה שנתגלגלה על ידם, הם לא חשבו על כך, ואדרבה, הם עסקו במעשה של רשע, אשר היה סיבה להתרחשותה של אותה טובה, ועם כל זאת, כיון שזכו להיות הצינור שבאמצעותו הגיעה אותה טובה, הרי שיש לכבדם.
כאשר בנות יתרו מספרות לאביהן על משה שעשה למענן ליד הבאר, הן מתארות אותו כאיש מצרי "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" (שמות ב' י"ט). לפי פשוטו של מקרא, היה לבושו כלבושם של המצרים ולכן זיהו אותו בנותיו של יתרו כאיש מצרי, אך במדרש מובא פרוש נוסף על דרך הדרש:
"משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים, נכנס לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו, אמר לו התינוק, אילולי אתה כבר הייתי מת, אמר לו לא אני הצלתיך, אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו, הוא הצילך. כך אמרו בנות יתרו למשה יישר כוחך שהצלתנו מיד הרועים, אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם, ולכך אמרו לאביהם איש מצרי, כלומר מי גרם לזה שיבוא אצלנו איש מצרי שהרג" (שמות רבה פרשה א', ל"ב).
הרי לנו עד כמה חיובה של הכרת הטוב, אותו מצרי לא חשב כלל על הצלתו של בנות יתרו, ההפך הוא הנכון, אותה שעה הכה באכזריות איש מבני ישראל, עד שמשה רבנו נאלץ להתערב. ובכל זאת, כיון שצמחה מכך טובה לבנות יתרו, הרי שהן מחויבות בהכרת טובה לאותו מצרי שכבר אינו חי.
כמו עוג מלך הבשן, הפליט שהודיע לאברהם אבינו על נפילתה של סדום ועל שבייתו של לוט ובשל זכות זו התיירא ממנו משה רבנו כאשר יצא לקראתו למלחמה. וזאת למרות שמאחורי הודעתו של עוג הסתתרה מגמה זדונית ומרושעת. הוא ציפה כי אברהם ייהרג במלחמה וכי שרה תינשא לו לאשה ואף על פי כן, זכות הצלתו של לוט נזקפת לזכותו ומזאת פחד משה רבנו.
ואם עלינו להכיר טובה למי שכלל לא חשב על ביצועה של אותה טובה, הרי על אחת כמה וכמה גדולה חובתנו בהכרת טובה למי שחשב לעשות טובה וטובה זו אכן עלתה בידו. עם ישראל לדורותיו מביע את תודתו לבת פרעה, על שהצילה את משה רבנו שהיה מונח בתיבה על שפת היאור. שמות רבים נתנו למשה כמו ירד, גדור, חבר, סוכו, יקותיאל וזנוח (מגילה י"ג). אבל שמו שנקבע לו בתורה הוא משה, שכן שם זה ניתן לו ע"י בתיה לזכר העובדה שהוא נמשה על ידה מהמים, עובדה שגם אנו נזכרים בה כל אימת שאנו קוראים לו בשם זה.
כי כולנו חיים את הכרת טובתנו לבתיה, אשר שמשה כחוליה שהביאה בעתיד למתן תורה ולהכנסת עם ישראל לארץ ישראל.
גם רבנו בחיי, בספרו חובות הלבבות כאשר בא לבאר את מידת החיוב להכיר טובה לקדוש ברוך הוא, כותב:
"נראה ממה שהקדמנו כי כוונת כל מיטיב לזולתו מבני אדם הוא לתועלת עצמו תחילה, ולקנות קישוט נאה, לעולם הזה או לעולם הבא, או לדחות צער מעל נפשו או לתקנת ממונו, ואין כל זה מונע משבחם או מהודאתם, מיראה ומאהבה אותם ומהשיב להם גמולם, אע"פ שהטובה ההיא שאולה בידם והם מוכרחים להיטיב בה, כאשר זכרנו, וטובתם אינה תמידית ולא נדיבותם נמשכת, וחסידותם מעורבת עם כוונת תועלת נפשם או לדחות הזק ממנה".
"אם כן, כמה האדם חייב מן העבודה והשבח הודאה לבורא הטובה והמיטיב בה, אשר אין תכליתו לטובתו, אך היא מתמדת ונמשכת מבלתי כוונת התועלת ולא דחיית נזק, רק נדבה וחסד ממנו על כל המדברים". (חובות הלבבות, הקדמה לשער עבודת האלוקים).