פרשת דברים / מגלות לגאולה
מידי שנה חוזרים שוב ימי האבלות המתחילים עם צום "שבעה עשר בתמוז". לאחריו באים "שלשת השבועות" על דיני האבלות שבהם, את אבלנו אנו מבטאים בהדרגה ההולכת ועולה. איננו עורכים נישואין ב"שלשת השבועות". לאחר מכן באים "תשעת הימים" שבהם אנו עולים ברמת האבלות. נמנעים מאכילת בשר, משתית יין ומעוד. בשבוע שחל בו תשעה באב מחמירים עוד יותר, וכך ממשיכה האבלות עד לסעודה מפסקת ועד לליל תשעה באב.
והנה דווקא כאן, בעיצומו של יום זה, חל מפנה לגמרי לא צפוי. הגיע חצות ואנו קמים מהקרקע ואף מניחים תפילין. בקהילות של מספר מעדות המזרח אף הנהיגו מספר מנהגים שונים שבטאו אמונה בגאולה ובנחמה.
וכאן הבן שואל: הזהו הרגע המתאים? דווקא עכשיו, כאשר מגיעה האבלות לשיאה, הגיע הזמן להוריד מעט את רף האבלות החמורה? מה עוד שבשעה זו, שעת אחר צהרים של תשעה באב, הוצת בית המקדש באש. זוהי נקודת החורבן הקשה ביותר, ואילו אנו מניחים לאבלותנו דווקא בשעות אלו. הכיצד?
משל למה הדבר דומה? לצייר העומד על פסגת הר ומצייר את הנוף המרהיב הנשקף ממרום ההר. הצייר התפעל מעבודתו, אשר אכן הייתה מקסימה, וצעד מידי פעם לאחוריו, תוך שהוא סוקר שוב ושוב את הדמיון שבין הנוף לבין היצירה ההולכת ונרקמת. כולו משולהב, אחוז בחדות יצירה, החל צועד לאחוריו, מתבונן שוב ושוב.
לא רחוק ממנו הייתה שפת הצוק. תלולית עפר חדה הובילה ממנו אל שיפולי ההר. הוא לא שם לב כיצד הוא מתקרב אל שפת הצוק. גם כשניסה אחד הצופים להעיר לו, לא שם הצייר לב לאזהרה. כל חושיו היו נתונים ליצירתו. הצופה החל לזעוק, אך גם הצעקה לא נכנסה באוזנו של הצייר, אשר היה עתה קרוב מאוד לשפת הצוק המסוכן. עוד צעד ושניים והוא מתרסק. הצופה, שראה כי אין כל דרך להעביר לידידו את מסר האזהרה, החליט לנקוט בצעד חריג. הוא תפס אבן וזרק אותה בכל כוחו לעבר יריעת הבד, שנבחנה עתה בעיניו של הצייר.
"מי עשה את זה?", הרים הצייר את קולו בזעקה, תוך שהוא מסתובב לאחוריו.
מראה התהום הפרועה והאיש שלמטה אמרו לו הכל. הוא הבין כי חייו נתנו לו במתנה.
הייתה זו יוזמה חכמה. כואבת, אמנם שהרי הבד הושחת והציור ניזוק נזק בלתי הפיך, אך הצייר נשאר חי. והרי ככלות הכל, אפשר לצייר ציור חדש. אפשר לצייר עוד ציורים רבים. אילו לא היה נשחת הציור, לא היה יותר צייר אשר יצייר. ציור אחד הלך לטמיון אך הצייר נשאר חי, נושם, בריא ובעל כושר לציורם של ציורים חדשים.
פעמים תובע ההיגיון שבירה. רק צעד דרסטי, כשבירה וכהרס, יוכל ליצור זעזוע ולעצור את החורבן. אילו לא היה משה רבנו שובר את הלוחות, לא היה העם מבין את חומרת המעשה שעשה, "עד כמה עלובה כלה שזינתה תחת חופתה" (גיטין ל"ז). אפשר שמשה רבנו היה מטיף מוסר ואף מארגן עצרות התעוררות, אך לעולם לא היה מגיע לאפקט מזעזע ומחריד כמו שבירת הלוחות,
שבירת הלוחות לא באה אלא כדי לזעזע. שהרי אם לא כן, אין להבין מדוע שבר משה את הלוחות דוקא כאשר קרב אל המחנה וראה את המחולות. על עבודת העגל כבר ידע בהר סיני. שהרי הקב"ה אמר לו "לך רד כי שיחת עמך… סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו" (שמות ל"ב ז'- ח'). מדוע אם כן, לא שבר את הלוחות עד שקרב אל המחנה?
אין לומר כי עד כה רק שמע מפי הקב"ה ואילו כעת ראה ולכן שבר, שהרי אינה דומה שמיעה לראיה, שהרי שמיעתו היתה מפי הקב"ה ושמיעה כזו היא ברורה בודאות שאין למעלה ממנה.
מדוע אם כן, לא שבר קודם לכן?
ובכלל, אם חשב לשבור, מדוע בכלל לקח עמו את הלוחות?
על כרחך שמלכתחילה נטל אותן עמו כדי לשבר אותן לעיני ישראל. כדי להחריד ולזעזע.
ואם באנו ללמוד עד כמה צדק במה שעשה ועד כמה הסכימה השכינה לדעתו, נוכל ללמוד זאת מעובדת סיומה של התורה בהזכרת עובדה זו: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים ל"ד י"ב). חכמינו מפרשים את הפסוק הזה במספר שבחים: "ולכל היד החזקה- שקיבל את התורה בלוחות בידיו, ולכל המורא הגדול ניסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא, לעיני כל ישראל- שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר: ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר: אשר שברת- יישר כוחך ששברת" (רש"י שם). לא נמצא שבח לסיומה של התורה אלא שבח זה. זהו השבח האחרון שבו משבחת התורה את משה רבנו. ששבר את הלוחות לעיני ישראל.
כי שבירת הלוחות גרמה לשבר ולזעזוע עמוקים. גם הפושעים שירדו לדיוטא של עבודה זרה חשו לפתע עד להיכן התדרדרו.
הציור הושחת, אמנם, אך הצייר ניצל. שהרי אם אין עם, למי נועדו הלוחות
ובאשר ללוחות משה רבנו יעלה להר סיני ויוריד לוחות חדשות. אך עתה דורשת טובתו של העם היהודי את שבירתן המידית של הלוחות.
כך הבין משה רבנו. ואף הקב"ה הסכים עמו: "יישר כוחך ששיברת".
מבחינה זו פעל חורבן בית המקדש את אשר פעלה שבירתן של הלוחות, נביאי תקופת הבית הראשון וחכמי תקופת הבית השני קראו לעם לשנות את דרכו מידי פעם. אך דבר לא עזר. אלו קראו לעצרות התעוררות, לכנסי חזרה בתשובה ולשינוי דרך. אך ללא הועיל. היה צורך בפעולה שתזעזע את הלבבות ותוציא את האנשים משלותם. זעזוע שכזה יכול היה להגרם רק הודות לאירוע מחריד כמו גלות העם וחורבן בית המקדש.
זהו ההסבר למנהג ישראל להנמיך מעט את רמת האבלות בתשעה באב לאחר חצות היום, שכן דווקא החורבן הציל את עם ישראל מהתדרדרות טוטאלית. בית המקדש, כמו הלוחות, נחרב ונשרף, אך מי שלמענו נבנה המקדש, עם ישראל, נשאר חי וקיים. אילו לא היה נשרף בית המקדש, היה העם היהודי ממשיך בנפילתו הרוחנית עד שלא היה ניכר בו כל סממן יהודי.
חורבן בית המקדש היה איפוא, מפנה בהתדרדרותו הרוחנית של העם ולאחר שהגיעה האבלות לשיאה, דווקא אז נפתחה הדרך לנחמה, כדברינו, ולכן אנו מראים אז כי הדרך לנחמה קרובה והגאולה בפתח.
ויהי רצון שיהפוך הקב"ה ימים אלו לששון ולשמחה.