פרשת במדבר | דקדוק הדין
"ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל" (במדבר ג', י"ג )
ליל יציאת מצרים, אשר הוא גם ליל מכת בכורות, היה גם ליל חרדה עבור בכורי ישראל. מכל עבר ראו את בכורי המצרים גוססים, אשר הוכו בדיוק בחצות הלילה, אך התייסרו עד לאור הבוקר, שעה שיצאה נשמתם. המראות שראו והצעקות שקלטו אוזניהם גרמו להם לחרדה. והרי ככלות הכל, גם הם בכורים. הרעה יכולה להגיע גם אליהם. עצם מחשבות אלו גרמו להם לחרדה, אשר לא עזבה אותם עד ליציאת מצרים. כפיצוי על אותה חרדה, העלה הקב"ה את אותם בכורים למדרגה עליונה והם התקדשו בקדושה מיוחדת.
נשאלת השאלה: כלום לא הבטיח הקב"ה, כי שערה משערותם של אותם בכורים לא תיפול מראשם ארצה? והלא כך נאמר למשה רבינו: "והייתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים, אשר כמוהו לא נהייתה וכמוהו לא תוסיף, ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה, למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל" (שמות י"א, ו' – ז'). מאוחר יותר הצטוו עם ישראל לקחת מדם הפסח ולתת על המזוזות ועל המשקוף, כדי שיהיה להם הדם לאות על הבתים. ושוב נאמר להם: "והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים" ( שמות י"ב, י"ג ).
ממה אפוא חששו בני ישראל?
אך מסתבר שלמרות כל ההבטחות והאותות שקדמו למכת בכורות, לא היה ליבם של הבכורים שלם והם חיו בתחושת פחד כלשהיא. נגרמה להם אי נעימות מסוימת באותו לילה. וישיבתם ליד הפסח, יחד עם שאר אחיהם, לא הייתה בשמחה שלימה כשל האחרים. חרדת מה הייתה מהולה בתקוות היציאה שלהם.
לחרדה זו, קטנה ככל שתהיה, קבע הקב"ה פיצוי.
אמנם הרגשת פחד מה לוותה את כל בני העם היהודי, במשך כל תקופת המכות, אך בגורלם של הבכורים נפלה הרגשה נוספת של פחד, כזו אשר לא הייתה מנת חלקם של שאר בני העם.
כי חסד ה' הוא ללא גבול וללא שיעור. גם מעט סבל וקורטוב צער מחושבים ונרשמים כנקודת זכות.
מרן בעל ה"אבי עזרי" סיפר את ששמע מפי מרן הרב מבריסק זצ"ל על מסורת שהייתה בידו מאבותיו, עד לרבינו הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל. המסורת סיפרה על רעייתו של אדונינו הגר"א זצ"ל אשר התעסקה בגביית צדקה יחד עם חברתה, אשה מנשות וילנא. השתיים היו מכתתות את רגליהן בסמטאות הגטו היהודי שבוילנא, כדי לאסוף כסף לעזרתן של משפחות עניות. בשיחה אחת שקיימו ביניהן הסכימו בתקיעת כף, כי מי שתסתלק ראשונה מהעולם תבוא לספר לחברתה מה נעשה בעולם האמת.
נקפו שנים. וחברתה של אשת הגר"א הסתלקה לעולמה. היא הייתה הראשונה מבין השתיים. הרבנית חנה, אשת הגר"א, ציפתה לבואה בחלום של חברתה, אך זו התמהמה מלבוא. זמן מה חלף עד שלבסוף נתגלתה בחלום לרעיית הגר"א. "אין לי רשות לגלות מהנעשה בשמים", פתחה את שיחתה ומיד הוסיפה כי בשל מחויבותה לתקיעת הכף שתקעה קיבלה רשות לספר דבר אחד.
"הזוכרת את", אמרה, "כי הלכנו פעם יחד לאסוף כסף לצדקה. בדרכינו נכנסנו לאשה פלונית, כדי להתרים אותה, אך היא לא נמצאה בביתה. המשכנו בדרכינו עד שלפתע ראינו אותה פוסעת לעברינו בצידו השני של הרחוב. הרמת את ידך ותוך שאת מצביעה לעברה אמרת לי כי הנה היא ממולנו. עברנו שתינו לעברו השני של הרחוב ואכן התרמנו אותה. התזכרי זאת?"
"ובכן", המשיכה את שיחתה הקצרה, "הכסף שנגבה על ידינו רשום כאן כמצווה שנעשתה ע"י שתינו, הדרך שצעדנו ופסיעותינו רשומות שווה בשווה על שם שתינו. אך לזכותך הבלעדית רשומה כאן אותה הרמת אצבע שבה בקשת לומר לי שאותה אשה צועדת לידינו. גם פעולה קטנה זו רשומה כאן".
הידיעה כי כל פירור של כאב וקורטוב צער נרשמים ומתועדים ליום פקודה עשויה לנסוך עידוד רב באלו הרואים עצמם כמתייסרים. עליהם לדעת כי גם אם הם כואבים ומתייסרים – אין כאבם בחינם. יבוא יום והכאב ישולם. ישולם הוא כגן עדן נוסף או כמחיקת עוונות.
כך גם מבאר רבינו הגר"א את דברי שלמה המלך שבספר משלי: "הן צדיק בארץ ישולם ואף כי רשע וחוטא" (משלי י"א, ל"א) מפרש הגר"א: "שהוא צריך להשלים עצמו כאן, בעולם הזה, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, לכן יש לו יסורים בעולם הזה”.
וכן אמרו חכמינו במדרש תנחומא על הפסוק: "דום לה' והתחולל לו" (תהילים ל"ז, ז') "צפה להקב"ה, אם הביא לך ייסורים אל תהא מבעט בהם אלא מקבלם בחלילים".
"שכן", אומר רבינו הגר"א, "לולא הייסורים לא היינו מוצאים ידינו ורגלינו בדין של מעלה".