פרשת בלק / להסיר חרון אף
לדאבון לב, עצת בלעם הצליחה ובלק השיג את מטרתו. שניהם, בלק ובלעם, הרי לא נמנו בדיוק על אוהבי ישראל. שניהם דווקא חפשו את הדרך איך לחסל את בני ישראל. את עם העבדים שזה עתה יצא ממצרים וכבר לפתע מרים ראש, מכסה את עין הארץ, נמצא בכל מקום. בכלכלה, במסחר ותעשייה והפך להיות איום על העמים "הנאורים".
כל ההבדל ביניהם היה בטקטיקה. איך מכניעים את עם ישראל ומה הדרך הטובה והבטוחה ביותר להגיע ליעד זה. בלק שפחד מעם ישראל חשב שהדרך הטובה ביותר היא לקלל אותם, לבזות ולהשפיל. לשבור את רוח העם ואחר כך, כך חשב, יקל עליו להלחם בהם ולהשמידם.
בלעם, חלק על בלק. הוא האמין שקללות והשפלות רק יחזקו ויעצימו את עם ישראל. האסטרטגיה שלו הייתה שונה והפוכה מהקצה אל הקצה. הוא ידע ש"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". הוא חשב שהדרך הנכונה היא דווקא לברך את בני ישראל ולקרב אותם. לחבק אותם חיבוק דוב שיביא אותם לאבדן הזהות, יבטל את בסיס הכוח שלהם ויפורר אותם.
לדאבון לב הוכח שהטקטיקה של בלעם אכן הצליחה. מיד אחרי שבלעם הולך ושב למקומו וגם בלק הולך לדרכו. מיד "וישב ישראל בשיטים ויחל העם…" סדרת הברכות של בלעם הייתה רק הפתיח, הריכוך. אחריה יש התגייסות כללית, של כל האמצעים לפיתוי בני ישראל. כשהיעד הוא להביאם להמיר דתם רח"ל. "ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן". זו לא הייתה איזו מעידה חד פעמית כדי להשיג תאווה דמיונית חולפת. "ויצמד ישראל לבעל פעור" זה היה הצמדות וחיבור לעבודה זרה המגונה ביותר שיש בעולם.
העובדים לפעור, לא היו אחד או שניים מהעם. כפי שמוכח מדברי חז"ל מדובר בהמון רב, כמעט רבע ממנין יוצאי מצרים. ואין מי שיעצור אותם. אין פלא שהמצב הזה הביא לחרון אף. "ויחר אף ד' בישראל". הקב"ה שולח בהם מגיפה.
כשזה קורה, הקב"ה מצווה את משה "קח את כל ראשי העם", את כולם. שאף אחד מהם לא ישאר בבית. "והוקע אותם לד' נגד השמש". "הוקעה" זה תלייה, תתלה אותם לעיני השמש. את מי צריך משה להוקיע- לתלות? מפשטות הפסוק משמע שמשה היה צריך לקחת את כל זקני העם ולתלות אותם. אבל הגמרא מתקשה לקבל פשט זה שהרי: "אם העם חטאו, ראשי העם מה חטאו?".
המצב הנורא הזה שכל כך הרבה מבני ישראל נכשלים וחוטאים חטא חמור כזה ואין פוצה פה ומצפצף, אין אף אחד שעוסק בזה, שהדבר מטריד אותו. אין מי שמקנא לכבודו של הקב"ה זה מה שגורם לחרון אף. והתיקון לכך מחייב הוקעה נגד השמש ע"י כל זקני ישראל, בפרהסיה לעיני כל. שכולם יהיו עסוקים בזה. רק כך ניתן לכפר על חרון אף כזה שיצא על כל העם שראה בחטא ולא מיחה.
העיסוק ההמוני של כל זקני ישראל בכבודו של הקב"ה. הקנאות של כולם לכבודו של הקב"ה זה מה שבכוחו לעצור את המגיפה. אבל זה לא קורה. משה רבנו מספיק לצוות אותם ואומר להם: "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" הוציאו אל הפועל את גזר הדין שיצא מלפניכם. אבל באותו רגע ממש "הנה איש מבני ישראל בא" עם המדינית. מורד בד' לעיני כולם. "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל". "והמה בוכים פתח אוהל מועד".
רק כאשר פנחס קם ולוקח רומח בידו ודוקר את שניהם, רק אז "ותעצר המגפה". רק אז מוסר חרון האף הנורא שהביא למגפה שהרגה ארבעה ועשרים אלף איש . הספורנו מדייק את זה בפסוק: "בקנאו את קנאתי בתוכם" "שעשה נקמתי לעיני כולם, כדי שבראותם זה ולא ימחו, יכופר על אשר לא מיחו בפושעים. ובזה השיב את חמתי מעליהם".
גם אם כל בני ישראל עצמם עדיין לא הגיעו למדרגה שהם עצמם קינאו קנאת ד', אבל עצם הדבר שכולם ראו את פנחס מקנא קנאת ד' ולא מיחו בידו. זה כבר עניין גדול שמכפר על מה שלא מיחו בחוטאים. ולכן רק עכשיו כשהתקיים מה שרש"י אומר: "כשהקב"ה רואה שכולם עסוקים בדבר ומקנאים לכבודו". עכשיו יכול לסור חרון האף הנורא.
כמה פעמים, בעוונותינו הרבים, אנחנו רואים דברים כאלו. דברים המצדיקים ומחייבים שנהיה עסוקים בדבר ומקנאים לכבודו. מרנן ורבנן גדולי ישראל זועקים ומוחים ואנו ממשיכים בחיי היום יום שלנו כאילו לא קרה דבר. וזה מסוכן מאוד.
זה לא קל ונעים להיות "מקנאים לכבודו". כל אחד הרי רוצה להיות טוב עם כולם. להיות חבר של כולם, להשתתף בשמחות של כולם. אנשים אוהבים להיות מקובלים בחברה, בכל החברה. אף אחד לא אוהב כשמתערבים לו בחיים, כשאומרים לו למה אתה עושה ככה, ולמה לא עשית ככה. גם כשאתה רואה דבר המחייב מחאה, מקום פתוח בשבת, חוסר צניעות בלבוש, אתה כאילו אומר לעצמך: הרי צריך להיות בשלום עם כולם. למה להעיר, להעיק, להכביד. תן לחיים לזרום וגם אם פוגעים בדבר שחשוב לך אז תוותר, תתעלם. מה אתה שוטר של הקב"ה?
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, היה יכול גם הוא להתעלם, כמו כולם. מה הוא צריך להתערב. מה זה עניינו. הציבור לא הבין אותו. עובדה שבגלל מעשיו סבל ביזיונות. היו השבטים מבזים אותו מי אתה שתהרוג נשיא מישראל. אבל עובדה היא שהוא וזקני ישראל הסירו חרון אף מישראל.