פרשת בהר – בחוקותי – תלמידי רבי עקיבא
חמור יותר עונשה של בת כהן שנטמאה, מזה של בת ישראל שאינה מתייחסת למשפחת הכהונה. שכן בעוד בת ישראל אשת איש שנטמאה דינה בחנק, עולה בשתיים מדרגת עונשה של בת כהן אשר עשתה אותו המעשה. מיתת החנק היא הקלה שבארבע מיתות בית דין, בעוד שמיתת שריפה היא השנייה בחומרתה שבמיתות בית דין.
הסיבה לכך היא אותה סיבה שקובעת לכוהנים פרשיות שונות של חובות המיוחדות להם. כלומר, דווקא בשל הבית המיוחד שממנו באה, הרי ששורת הדין מחייבת התייחסות מחמירה יותר. החינוך המיוחד שניתן לאותה בת מגביה אותה טפח מעל גובהן של שאר בנות עמה וממילא הוא גם תובע ממנה יותר.
מלבד התביעה הקשה שלה נדרשת בת הכהן, בשל האווירה המיוחדת שבה נתגדלה, הרי שעליה לתת את הדין גם בשל חילול כתר הכהונה: "את אביה היא מחללת". דברים כפשוטם. בהתנהגותה המבישה ביזתה את המעמד המקודש שנושא אביה. "חללה ובזתה את כבודו , שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גידל" רש"י.
למדנו מכאן, כי אינו דומה הדיוט העובר עבירה לאיש נשוא פנים העובר את אותה עבירה. וזאת לאו דווקא בגלל האווירה שבה התחנך, כי אם בשל ביזוי וחילול ערכים מקודשים שהיוו את העילה לכבוד שניתן לו. בת כהן שסרחה מבזה במעשיה את הכהונה המקודשת בעם ישראל והנחשבת כמעמד השיא בדרגות הקדושה של האנושות, למעט מעמדו של הכהן הגדול, המקודש עוד יותר.
ומה שנכון לכתר כהונה נכון גם לכתר תורה, כי הוא הדין והוא הטעם. אם בת כהן נותנת את הדין בשל החינוך המיוחד שקבלה ובשל השגותיה הגבוהות יותר מבת ישראל אחרת, הרי שגם בן תורה נתבע יותר בשל החינוך הישיבתי שחווה ובשל מערכת מושגיו הגבוהה.
יסודות אלו פותחים לנו פתח להבנת עונשם של תלמידי רבי עקיבא, אשר מתו בתקופה שמפסח ועד לעצרת על שלא נהגו כבוד זה בזה. האמנם דווקא הם, תלמידי התנא רבי עקיבא, לא נהגו כבוד זה בזה האם מידה זו אפיינה דווקא את תלמידיו של רבי עקיבא?
כידוע היה התנא שמעון העמסוני דורש כל "אתין" שבתורה. כל מקום שבו נזכרה המילה "את" נדרש על ידו כריבוי, ולדוגמה המילה "את" שבפסוק "ורחץ את בשרו במים" מלמד כי עליו, על הטמא, לרחוץ גם את הטפל לבשר, את השיער, וכן הלאה. כך נהג שמעון העמסוני עד שהגיע למילים "את ד' אלוקיך תירא" דברים י' כ', כאן פרש שמעון העמסוני ולא דרש מאומה, שכן, היתכן להעמיד מישהו בקטגוריה הקרובה לקב"ה ולצוות על יראה ממנו?! מסתבר שלא. שום נברא אינו מתקרב למושגי האין סוף, ברוך הוא. כאן חשש שמעון העמסוני כי כל שיטתו טעות והוא ביקש לחזור בו, בהכרזה כי כשם שקיבל שכר על הדרישה כך יקבל שכר על הפרישה.
עד שבא רבי עקיבא ולימד: "את ד' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים".
רבי עקיבא לימד, כי למרות המרחק העצום והאינסופי שבין הבורא לברואיו, רוחשת התורה כבוד רב לתלמיד חכם, הנחשב כנציגו של הקב"ה עלי אדמות, והיא מצווה על מוראו. כה נכבד הוא החכם עד שהוקש מוראו למורא המקום. אלו דברים שאין הפה יכול לבטא ולא האוזן לשמוע, לולא אשר נאמרו ע"י אחד מגדולי התנאים. בבית מדרשו של רבי עקיבא, האיש אשר לפנים ביקש תלמיד חכם כדי לנשוך אותו כחמור השובר עצם, למדו התלמידים על מושגי גבהות מיוחדים המיוחסים לחכם. גם בבתי מדרשם של התנאים האחרים ידעו על חשיבותו של התלמיד חכם ועל מעמדו המכובד, אך אף אחד לא העלה אותו בשבעה רקיעים והשווה את מוראו למורא המקום, כמו שעשה זאת רבי עקיבא.
גם תלמידיו של שמעון העמסוני ידעו כי יש לכבד תלמיד חכם, אך הם לא יחסו לו ערך כה גבוה כמו שיוחד לו בבית מדרשו של רבי עקיבא נמצא איפוא, כי תפישתם בממדי תלמיד חכם של תלמידי רבי עקיבא, הייתה רחבה וגבוהה מאוד וממילא גם נדרשו יותר בכבודם של תלמידי חכמים. מה שנחשב, אולי, כהנהגה נאותה אצל האחרים נחשב כ"לא נהגו כבוד זה בזה", כאשר מדובר היה בתלמידי רבי עקיבא. הם, אשר התחנכו לראות בחכם משהו נעלה ביותר, נתבעו לכבוד מיוחד.
שהרי, כמו שאמרנו, דין שונה למי שהתחנך אחרת. כמו בת כהן ביחס לבת ישראל וכמו בן תורה ביחס לעם הארץ.
ואף זו מכלל תוספת דעת המביאה לתוספת מכאוב.