פרשת בהעלותך | "נטורי קרתא"
והבדלת את הלווים מתוך בני ישראל והיו לי הלוים ( ח', י"ד )
את מקומם של הלווים תופסים היום מעט לומדי התורה ששרדו לעם היהודי. ביודעין נתקו את עצמם מהבלי העולם והתמסרו ללימוד התורה, תוך חיי צער ודחק. רבים מהם היו יכולים לעשות חיל בעסקיהם, אילו רק היו חפצים בכך, אך הם ביכרו חיי עולם עומד על חיי עולם חולף. לא קלים חיים אלו, שכן גם אם בעולם חולף עסקינן, הם חיים שבעים, שמונים ותשעים שנה ממשכורת זעומה כאשר עליהם לנווט את דרכם בעולם אכזר ומתנכר, תוך גידול משפחה הולכת ומתרחבת.
כי העולם ניזון בגינם ובגין שכמותם, ואילו הם עצמם – די להם בקב חרובים מערב שבת עד ערב שבת.
המון העם אינו מבין זאת. הוא קורא להם "משתמטים", ככל שהדבר נוגע לחובתם כאזרחים להגן על המדינה מפני אויביה. אף אחד מאלו הרואה אותם כמשתמטים לא יהיה מוכן להכניס את שכמו תחת העול הקשה שאלו נטלו על עצמם, אך למרות הכל הם ישארו המשתמטים. אף אחד מאלו לא מוכן לקבל עול תורה, עול מצוות, שבת, כשרות, גידול משפחות ברוכות ילדים ושאר מטלות. ודאי לא את הויתור על הבלי העולם הזה ותענוגותיו הקורצים מכל פינה. אך בד בבד יזכרו כל אלו כי שומרי התורה הם משתמטים.
"אבל הם יושבים ולומדים תורה", טוענים כנגדם.
והם בשלהם: "מה יצא לנו מקול התורה שבהיכלי הישיבות?"
הדי הטענה הזו כבר נשמעו בזמנם של חכמינו, אשר הנציחו את ההתייחסות לטענה. חז"ל הזכירו את אלו שהעלו את הטענה כמי ששאלו: "מאי אהנו לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תנו!". כלומר: מה הועילו החכמים, היושבים והשונים את תלמודם? הרי לעצמם הם קוראים ולעצמם הם שונים. חז"ל חרצו את דינם כמינים ואפיקורסים. כראיה לאוויליות שבטענה זו מצטט אביי את הפסוק: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו ל"ג, כ"ה). משמע, כי אלו העוסקים בקיומה של הברית, בלימוד התורה, הם מעמידי השמים והארץ.
נמצא כי תלמידי חכמים הועילו והועילו. הם מעמידים את הבריאה על מכונה ואלמלא הם – לא היה קיום לעולם.
"אז מה יהי כאן כאשר כולם ישבו וילמדו?" הם שואלים.
"מי, איפוא, יתגייס לצבא?", הם מטיחים.
לאמתו של דבר שאלה זו היא יותר פרובוקטיבית מאשר מובעת בכנות. אם חיל האוויר, הנחשב כמובחר שבחילות הצבא, דורש הקצאות משאבים אדירים לקיומו, האם יבוא מישהו וישאל: מה יקרה כאשר כולם יתגייסו לחיל האויר? שאלה כזו לא נשאלה ונראה שגם לא תוצג אי פעם. מפני שבשלב זה אף אחד לא מדבר על הקצאת כל המשאבים וכל כוח האדם לחיל זה. הכל מכירים בחשיבותו של חיל זה ובהיותו אוכל נתחים הגונים מתקציב הביטחון, אך למרות הכל עדיין רבים הכספים וכוחות האנוש המופנים גם למקורות אחרים.
כאשר כולם ישבו וילמדו יוקצו משאבים לפי הנדרש, אך כרגע רק מיעוט קטן ממלא את בתי המדרש. ואת כוחו של מיעוט חשוב זה אסור לנו לבטל.
כך, לכאורה , היינו עשויים לענות.
אך התשובה לשאלה זו עמוקה יותר. נכון יותר לומר כי קושיא מעיקרא ליתא. את התשובה לשאלה זו נתן מרן "החזון-איש" זצ"ל, שעה שביקר בביתו ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל.
"אילו כבודו היה נבחר פה אחד כראש ממשלה כיצד היה נוהג? האם היה מחמש את הצבא בנשק חדיש ומודרני, או מחלק גמרות לכל החיילים?". שאלה זו הוצגה ע"י ראש הממשלה לגדול הדור.
מרן ה"חזון איש" השיב במשל:
מעשה באיכר שעשה את דרכו ביום חורף סגרירי. הקור היה מקפיא והאיכר חש את אבריו קופאים. מתוך תושייה טבעית קפץ מעגלתו והחל לשפשף את ידיו בשלג עד שהתחמם מעט. את תגובתו הביע לאחר מכן בשמחה שהיה בה מהסיפוק: "מה טוב אלוקים שברא את החורף. שכן, אם לא היה חורף בעולם, מהיכן הייתי משיג שלג לחמם מעט את אברי הקפואים?"…
שכח הטיפש כי אילו היה עכשיו קיץ, הרי מלכתחילה לא היו אבריו קופאים…
מובן, איפוא, כי לאור הנתונים שקבעו מייסדי הציונות וגרוריהם, אין מנוס מהקמת צבא מאורגן. מובן שבמצב עניינים שכזה אי אפשר לתת גמרות ביד החיילים ונוצר ההכרח להחזיק נשק.
אך לולי החורף – לא היה קר, ולולי פשעו של מי שכרה בור ולא כיסה אותו – לא היה אדם נופל לתוכו.
אילו היה ראש הממשלה מרן ה"חזון איש" וכל אזרחי המדינה תלמידיו – לא הייתה נוצרת מציאות של כורח להלחם.
עתה, כאשר לא זכינו, עלינו לשמור בכל כוח שבידינו את קומץ היראים השוקד על תלמודו ועושה למען שארית הפליטה היושבת בציון.