פרשת בא
העוסקים בצרכי ציבור באמונה
"ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה"
מאז נטל עם ישראל את מקל הנדודים ויצא לגלות, התפתח בקרבו מוסד השתדלנות, אותו מוסד שהעמיד קאדרים של עסקנים שפעלו למען כלל הציבור היהודי. כך היה בגלות שבין הגויים וכך גם בארץ ישראל, בגלות שבין יהודים.
לאמתו של דבר החלה עסקנות זו עוד בימי הבית השני, שעה שתושבי הארץ היו נתונים לחסדיהם של הנציבים הרומאים שינקו את סמכותם ממרכז השלטון הקיסרי שברומא. בדורות מאוחרים יותר היו אלה שתדלנים שפעלו לפני הסולטן התורכי או ההגמון הקתולי. מקום מקום וסגנונו שלו.
עתים היה זה עסקן שהיה צריך להציל משפחה שהושלכה לבור כלאו של פריץ פלוני אכזר ולעתים הייתה זו קבוצת עסקנים שחכתה לפגישה עם הצאר הרוסי. כי תמיד היה קיים הצורך לביטולה של גזירה קשה, כזו שנגזרה כנגד הכלל או כנגד הפרט. תמיד היה נצרך זה אשר יעמוד על זכויות הכלל והפרט וייצג את זכויותיו לפני רוזנים ומלכים.
כאשר התורה מספרת על פעלם של משה רבנו ואהרן הכהן, היא מציינת: "הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים הוא משה ואהרן" (שמות ו', כ"ו, כ"ז). רש"י על אתר מפרש: "הם המדברים- הם שנצטוו הם שקיימו. הוא משה ואהרן- הם בשליחותם ובצדקתם מתחילה ועד סוף".
וכי מפני מה ראתה התורה לנכון לספר ולהדגיש כי הם נשארו בצדקתם מתחילה ועד סוף? מדוע איפוא, יעלה על הדעת כאילו יהיה שינוי כלשהוא, ח"ו, בשליחותם ובצדקתם?
שכן, שתדלנות ועסקנות תחילתה בתביעה ובבקשה לפני המלך, אך סופה יכול להסתיים גם בידידות ובקרבה. העסקן מופיע לפני הפריץ או הקיסר תכופות כמי שבא להגן על אחיו, אך מתוך הביקור התמידי וההכרות התכופה הוא עשוי, מטבע הדברים, להתקרב אל מי שאך אתמול היה נחשב בעיניו לרשע שברשעים. בביקור אחד אפשר שהקיסר יכבד אותו בסיגר יוקרתי ובביקור הבא כבר יביא השתדלן תשורה שתעורר את תאבונו של הקיסר, וממילא גם את הערכתו למי שנתן לו את המתנה.
בפגישות הבאות כבר יחליפו ביניהם דעות ובפגישות המאוחרות יותר יתלוצצו זה עם זה, ואף יתפארו מי עולה על מי בכוחו שבמילתא דבדיחותא. אט אט עשוי העסקן לשכוח את תוכנה של מטרת שליחותו. הוא עשוי לשכוח את זהותו כמי שבא להגן על אחיו מפני רודף עריץ ואכזר ולתפור בעיני רוחו זהות חדשה של ידיד קרוב, הנחשב כאחד מאנשי סודו של השליט. ההרגשה הטובה של מקורבות לשלטונות יש בכוחה להשכיח "זוטות" שלשמן הוא נשלח.
חסידים מספרים על אחד מחסידיו של האדמו"ר מבעלזא זצ"ל, אשר בא לשפוך את מר ליבו לפני הרבי. הלה שימש כרב בעיירה קטנה. הוא סיפר לרבי כי לשונות רעות מהלכות מאחורי גבו וכי רבים רודפיו, היורדים לחייו. הרבי האזין בקשב והורה לו כי יישאר על משמרתו. כמה פעמים חזר הרב והתלונן לפני הרבי, אך בכל פעם שמע את אותה התשובה. יום אחד הגיע הרב את חצרו של הרבי מבעלזא בשמחה סיפר לרבי כי השלים עם כל שונאיו וכי זה זמן רב שדרכו סוגה בשושנים.
הוא ציפה לשמוע תגובת סיפוק, אך הרבי הגיב קצרות: "עתה עליך לעזוב, לעזוב מיד", "מדוע"? שאל החסיד, מלא פליאה למשמע ההוראה, הסביר הרבי בחיוך: "עד היום ידעתי שאתה עומד על משמר הדת. מיסר ומוכיח. עתה, כאשר ידידות בינך ובין בעלי הבתים, הרי לבטח תחשוב פעמים אם להוכיח בקלות תיגרר אחריהם ותהיה אחד מהם…"
ומעידה כי משה ואהרן היו בצדקתם מתחילה ועד סוף, משה עמד כשליח הקב"ה, הבא להתרות בפרעה, ולא כמי שחלילה קרוב לרשות ונהנה ממנה. מעלה זו מקבלת משנה תוקף וחשיבות אם נזכור כי פרעה היה בעצם סבו חורגו של משה רבנו וכי בביתו גדל. ועם כל זאת, משה רבנו מופיע בארמון לא כידיד וכמקורב למלכות, אלא כשליח המתרה בלשון קשה ובסבר פנים חמורות. וכאלה נשארו משה ואהרן עד לרגע יציאתם ממצרים.
המקום היחידי שבו מוזכר מרדכי במגילת אסתר בתוארו ה'יהודי' הוא בסופה של מגילה: "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו" (אסתר י"ג). דווקא כאן מדגישה המגילה את יהדותו של מרדכי, כדי לציין כי עם שהיה משנה למלך אחשורוש ומקורב למלכות, מעמד אשר ללא ספק היה בעל משמעות שלטונית כבירה ביותר, לא סר כמלוא נימה מיהדותו. הוא נשאר כמות שהיה, לא קצץ בזקנו ולא קיצר את פאותיו.
זאת ועוד הוא לא שכח את עיקר מה שראה עד כה כייעודו: "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו". לא משנה למלך כדי להשתתף במשתאות פאר ובנסיעות לחול על חשבון משלם המיסים, ולא גדול ליהודים כדי לזכות למכונית שרד עם נהג צמוד, אלא אך ורק במטרה אחת ויחידה: "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו".
ואף על פי כן, במשהו נפגמה אישיותו של מרדכי הצדיק, אשר היה מאנשי כנסת הגדולה ובעל רוח הקודש. חכמינו עמדו על ההדגשה שבמילים "ורצוי לרוב אחיו". וכך מפרש רש"י: "לרוב אחיו ולא לכל אחיו. מלמד שפרשו ממנו מקצת הסנהדרין, לפי שנעשה קרוב למלכות והיה בטל מתלמודו". כלומר, תפקידו כמשנה למלך פגע בו, ככלות הכל, במשהו. אמנם מרדכי היהודי, אך היה בטל מתלמודו.
הרי לנו כי עם כל הזהירות, יש בה בעסקנות הציבורית מימד העשוי להיות קטלני אפילו לענקי רוח דוגמת מרדכי היהודי. אמנם לשם שמים, כדי לדרוש טוב לעמו ולהיות דובר שלום לכל זרעו, אך אחרי הכל אין כבר מקומו ליד חבריו שבסנהדרין. כי העבודה רבה והיא דורשת מסירות עד כדי ירידה לביטול תורה.
מי שאנוס לשתדלנות ועסקו עם כופרים ושונאי תורה, צריך לזכור בכל עת כי עליו להיזהר מכל אלו. בראש ובראשונה עליו לזכור כי הוא שלוחא דרבנן. עליו להזכיר לעצמו בכל רגע כי הוא פועל בשליחות קדושה וכי כל כוחו מכוח משלחיו, מרנן ורבנן גדולי ישראל.
עוד עליו לזכור כי כל פעילותו היא פעילות שבדיעבד, מכורח הנסיבות ומהעדר כל דרך אחרת. עליו להיזהר ולהישמר שלא להפוך את ההיתר שבדיעבד לעניין שבלכתחילה. ודאי עליו להישמר מכל התחככות עם רשעים אלו. גם אם כורח הנסיבות מחייב את הישיבה עמם, יש לראות בכך אך משא ומתן לשמירת האינטרסים, ולא מסיבת ידידות ואחווה. לא לראות את ההכרח כרצוי.
אלו שהשתתפו בסעודתו של אחשורוש היו אולי, מוכרחים להשתתף, אך עונשם היה על שנהנו מסעודתו של אותו רשע, על שליקקו את אצבעותיהם.
אפשר שזו מצווה, כמו שהורה מרן החזו"א, אך צריך לזכור כי עלינו לשבת לידם כדי להתעמת ולא כדי להזדהות. כדי להגן על היהדות ולא כדי להתקרב אל אויבי היהדות.
על עסקן ציבורי לזכור תמיד מה הוא עושה בדיעבד, באין כל אפשרות אחרת ולאחר שהדבר מותר בשעת הדחק, ומה המותר לו לכתחילה וללא כל פקפוק, שכן, במצבים שונים מותר לנו לעשות דברים שבדיעבד, אך עלינו להיזהר מאד שלא להיסחף ולא להפוך התיר שבשעת הדחק להלכה פשוטה שמלכתחילה.
כי גם אם יש דברים שהותרו לצורך שעה, כמובן לפי ההלכה וע"פ גדולים, הרי ככלות הכל הם בחינת "דחויה" ולא בחינת "הותרה". מי שהולך לשבת בחברתם של מחללי שבת בפרהסיה, בשל הצורך לפעול להגנה על קדשי ישראל, חייב לזכור בכל רגע את שהתבטא הרב מפוניבז' כשהיה מי שהעלה את רעיון שיגורו כנציג היהדות החרדית לכנסת: "אין לי מספיק בגדים לקריעה". ואם הותרה הישיבה לנציגי ציבור חרדים במקום שבו מגדפים מידי יום את קודשי ישראל, ואף למצווה נחשבה לדעת מרן החזו"א, הרי שמצווה זו היא מצווה מרה. על הנציג לבצע את שליחותו לפי מורשת ישראל סבא, יעקב אבינו, אשר גנב את דעתו של יצחק אביו לפי הוראתה של אמו רבקה, אשר הורתה כן ברוח הקודש ששרתה עליה. יעקב הציג את עצמו כעשיו ונטל את הברכות, אך הוא עשה זאת בכפיפות קומה וכמי שכפאו שד.
וכמו הנציג, כך גם שולחיו. הריצה לקלפי רצויה ומחויבת, לפי דעת רבותינו שלאורם אנו הולכים, אך יש לדעת כיצד ובאיזה אור לבחון אותה. נזכיר את שענה מרן החזו"א זצ"ל ליהודי שביקש לדרוש בדעתו. "האמנם רבנו סבור", שאל, "כי ההצבעה היא ממש מצווה, מצווה כמו מצה?", "לאו דווקא", הפטיר החזו"א בחיוך, "ההצבעה היא מצווה, אך כמו מרור…" ומרור הרי לא אוכלים מעבר לשעת המצווה והחיוב. אוכלים כזית ותו לא. אותה שעה המרור הוא חפצא של מצווה, אך מיד לאחר המצווה חוזר אלינו רגש הדחייה הטבעי כלפי מאכל מר וחסר טעם.
ולאלו העסקנים הפועלים אך ורק לשם שמים, שגורה ברכת כלל העם היהודי, המתפלל מידי שבת "וכל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה, הקב"ה ישלם שכרם ויסיר מהם כל מחלה וירפא לכל גופם ויסלח לכל עוונם וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם".