ראש השנה לקבלת התורה
מיסודותיה הראשונים של תורת מחשבת המועדים היא עובדת הארתו של שורש נשמת החג מידי שנה בשנה ביום שבו חל החג. מקובלנו מפי רבותינו, וכמדומה שהדברים מיוחסים לרבנו המהר"ל מפראג, כי בכל שנה ישנה הארה זוטא בתאריך החג מענינו של חג. ולדוגמא, בט"ו בניסן מידי שנה זוכה עם ישראל לבחינה כלשהיא של יציאת מצרים. וכן גם בחג השבועות זוכה עם ישראל לבחינה מסוימת של מתן תורה. ברור ופשוט שאין הכוונה למתן תורה כפשוטו ממש, שהרי תורה כבר נתנה לפני יותר משלשת אלפי שנה, ובכל זאת זוכה עם ישראל למקצת מן ההארה שלה זכה בעת מתן תורה.
ואפשר שהדברים תואמים למה שמקובל מפי רבינו השל"ה הקדוש, והדברים מיוחסים עד לר"ן, כי בחג השבועות נידון העולם על התורה. היינו, כי בחג זה נידון כל אחד ואחד כמה תורה ילמד במשך השנה הבאה. והוא גם כן בחינה מסוימת של מעין מתן תורה. משמע כי יום השישי בסיון אינו יום הזיכרון גרידא לאירוע ישן נושן, אשר ארע לעם ישראל בראשית ימי היותו לגוי, אלא יש בו משהו החוזר מידי שנה בשנה, מעין מאורע של מתן תורה זוטא המתרחש שוב ושוב, אחת לשנה.
וכמו יום הכיפורים, אשר גם הוא יסודו בשתיים, כיום שבו נתנו הלוחות השניות וכיום שבו נסלח לבני ישראל חטא העגל, ואעפ"כ הדבר ידוע שיום זה לא ניתן רק כיום זיכרון לאחד משני אירועים אלו, אלא נקבע כיום סליחה וכפרה לדורות, יום מחילה וקץ לכל עוונות השנה שחלפה.
וכך עניינו של כל חג ומועד. החג אינו, כמקובל אצל אומות העולם, יום זיכרון לאירוע שאירע לפני שנות דור, אלא שענינו של אותו אירוע חוזר ומאיר שוב. כך גם רומז השם 'חג', הרומז כי מועדי ישראל כמו חגים סביב האדם.
ומפורסמת לכך ראיה נפלאה המופיעה בהלכות שבועות. בגמרא נאמר כי "מעלי יומא דעצרתא סכנתא [להקיז דם] וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרתא דנפיק ביה זיקא ושמיה "טבוח", דאי לא קבלו ישראל תורה הווה טבח להו לבשרייהו ודמייהו"(שבת קכ"ט).
ביאור הדברים הוא, כי בעצרת יצא שד ששמו טבוח, שד אשר לולא היו מקבלים ישראל את התורה, היה הוא טובח את בשרם ודמם, היינו מכלה חס ושלום את עם ישראל מהעולם. וכיוון ששד זה בכוחו להתנכל לדם, גזרו שלא יקיזו דם בערב חג השבועות, שלא תהא אחיזה לשד זה בדמם של ישראל. וכה חששו, עד שלא הסתפקו בערב חג השבועות וגזרו מחמתו שלא יקיזו בכל ערב יו"ט. וכך פוסק הרמ"א: "ונהגו שלא להקיז דם בשום ערב יום טוב ואין לשנות".(רמ"א סו"ס תס"ח).
והדברים מופלאים ומתמיהים ביותר. אם אמנם לפני שלשת אלפים ושלש מאות שנה, בשנה שבה נתנה תורה לישראל, עמד אותו שד ובקש להזיק דמם של ישראל, באם לא יקבלו את התורה, מה לנו ולכך? והרי ככלות הכל היה הדבר עלול לקרות, אלא שבסופו של דבר לא אירע כלום. וכי מחובתנו לערוך מעין יום זיכרון מידי שנה לאירוע אשר לא אירע ואשר לא גרם לכלום?!
ומשמע, איפוא, ברור כי בכל שנה ושנה חוזר על עצמו ניסיונו של אותו שד. הוא נטבח, אמנם, בערב מתן תורה הגדול, זה אשר התרחש לפני אלפי שנים, אך ניסיונו חוזר שוב ושוב מידי שנה. כי בכל ערב שבועות עם ישראל נדרש שוב לקבל את התורה. וכמו שבמדבר הייתה לבני ישראל סכנה אילו לא היו מקבלים את התורה, כך מידי שנה חוזרת על עצמה סכנה זו, אם לא יקבלו בני ישראל את התורה.
שכן, את היצר הרע, את השטן ואת מלאך המוות, אי אפשר לטבוח בשיטת "זבנג וגמרנו". אי אפשר לשחוט אותם אחת ולתמיד. לאחר כל טביחה וטביחה הוא חוזר וניעור, אם כי במידה פחותה יותר, וחוזר ומאיים שוב לטבוח את כנסת ישראל, אם לא תעמוד בניסיון הבא.
וכאמור, כה מסוכנת היא אי קבלת התורה בערב שבועות, עד כי לא הסתפקו באיסור הקזת דם בערב שבועות וגזרו מחמתו על כל ערבי ימים טובים.
ועדיין אנו מחוסרים הבנה: מהי פשרה של אותה קבלת תורה אשר לה אנו נדרשים מידי שנה? כלום לא קבלנו את התורה ושומרים אנו אותה מכח קבלתנו דאז?
למה, איפוא, נדרשים אנו עוד מידי שנה?
על כורחך שאין אנו נדרשים אלא להפנים יותר ויותר את קבלת התורה ההיסטורית. הדבר דומה למה שנדרש מאתנו בחג פסח, אשר הוא חג האמונה. שכן גם שם יכול השואל לשאול: וכי מאחר שאנו מאמינים בני מאמינים ומצווים על כך בכל ימות השנה, מה אם כן התחדש עתה בחג הפסח?
ופשוט הוא שאין אנו מצווים אלא לתרגל את האמונה הפשוטה, ללבן אותה ולהפנים אותה יותר ויותר. עלינו לחוש טוב את בורא עולם, את מידת השכר והעונש ולחיות לאורן של ידיעות אלו.
וכבר אמר אחד מגדולי המוסר, כי המרחק שבין "וידעת היום" ובין "והשבות אל לבבך" הוא כחוט השערה ויותר ממרחק שבין שמים לארץ.
ואף כאן כן הוא. אמנם קבלנו את התורה והננו מושבעים ועומדים מהר סיני לקיימה. אלא שמכל מקום אין זאת אלא בבחינת "וידעת היום". החזרה השנתית הנדרשת כאן היא כדי שנשיב את הדבר אל ליבנו. עלינו להתבונן, כי קבלת התורה אשר נעשתה על ידינו לפני אלפי שנים אינה עניין למסורת גרידא, מקור לפולקלור ולהווי חיים, חס ושלום, אלא קבלה לדרך חיים שונה, המשפיעה באורח שונה על כל תחום ופינה מפינות חיינו, עד שאין לנו כל חיים מבלעדיה..
הדבר מזכיר את אותו גאון אשר הרופאים אסרו עליו את הלימוד, אך הוא התבטא: ללמוד- אי אפשר, אך לא ללמוד- עוד יותר אי אפשר.
זה צריך להיות מבטו של היהודי על לימוד התורה. עליו לדעת כי התורה היא נשמת רוח חיי. כי לולא התורה אין לו חיים.