הרמב"ן בספר המצוות כתב במניין המצוות על הפס' "זכור אל תשכח יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב", שיש מצווה לזכור מעמד הר סיני.
הרמב"ם השמיט זאת ברור שגם לפי הרמב"ם יש מצווה כזאת, רק השמיט זאת במניין המצוות, כי היא מצווה הכוללת לא רק את מעמד הר סיני אלא כל התורה שניתנה בסיני.
חידש הגרי"ז שמעמד הר סיני, אינו רק יום מתן התורה, אלא כל הנאמר בחודש השלישי הוא בכלל מעמד הר סיני ונאמרה בו אזהרה זו שלא נשכח אותה.
ולכן כדי לקיים מצווה זו ולהעמיד דברים על דיוקם ובמתכונתם עלינו לסדר את התהליך החל מיום א' בסיון.
גם השנה זה מתאים לתקופה של מתן תורה היום כשהגיעו בני ישראל למדבר סיני, היה ביום ראשון לשיטת רבי יוסי במס' שבת שהלכה כמותו ור"ח סיון היה ביום ראשון ותורה ניתנה בשבת ז' סיון, כשמשה הוסיף יום אחד מדעתו, ורבנן חולקים על ר"י וסוברים שר"ח היה ביום שני ולכן אם התורה ניתנה בשבת, יוצא שמתן תורה היה בו' סיון וא"כ אנחנו לא רק מקיימים מצוות עשה של לימוד תורה ומוסר, גם מקיימים מצווה זו של "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך"
אנסה לבאר את השתלשלות הדברים לשיטת ר"י שהלכה כמוהו:
יום א: הגיעו עם ישראל להר סיני ולא עשו שום דבר, התרוששו מיגיעת הדרך, ובכאו' אם צריכים לזכור גם את היום הזה, אפשר לזכור את העניין של כאיש אחד בלב אחד, דהנה למה יש כפילות, אלא שאדם יכול לראות חבר באותה רמה, באותו כישרון, והוא עוד מבאר שזו הכוונה "ואהבת לרעך כמוך", אבל האם אדם יכול לראות חבר שפחות ממנו בכישרון", זהו בלב אחד, הלב שולח דם לראש ולרגליים בשווה, ולא מבדיל, ההקדמה למתן תורה, החזק, החלש, הכישרוני והפחות כולם כולם בלב אחד, זהו זיכרוננו של היום הראשון.
יום ב: משה רבינו עולה להר בהשכמה, והקב"ה אומר לו דברי מוסר שמופיעים בפרשת יתרו פרק י"ט פס' ג'-ו', "כה תאמר לבית יעקב" עמך, הפשוטים בלשון קלה, ואת העניין של כנפי נשרים, "ותגיד לבני ישראל" המתקדמים לשון קשה ואת העניין של ממלכת כוהנים וגוי קדוש, עם סגולה, אחריות, תורנות ועם נבחר, וזוהי ההכנה של התורה שצריכה להיות לדורות, להכיר את האחריות המוטלת על כל בן תורה.
יום ג: משה עולה להר פעם שנייה, ומביא את תשובת בני ישראל והסכמתם לקבל את הברית כמו שאמרו נעשה, והקב"ה אומר למשה שני דברים: א. מובטח לו שנבואתו לא תוכחש לנצח, שעם ישראל יראו את מעלותיו הנבואות המיוחדות של משה כמו שהרמב"ם מונה בספרו בין נבואת משה לשאר הנביאים כגון פנים בפנים וכו'. ב. מצוות הגבלה, לשמור מרחק מההר, איזהו חכם המכיר את מקומו וזו אזהרה לדורות, לא כדאי להכניס ילד או ילדה למוסד הטוב ביותר בשביל הכבוד או הסטיגמה, אתה צריך להכיר את הילד או הילדה ולשים אותם במקום המתאים.
יום ד: משה אומר לקב"ה שהעם קיבל והסכים על ההגבלה, ואז נאמרה למשה מצוות פרישה, לכבס בגדים, מקווה וטהרה, תורה צריכה טהרה.
עיין בסוף פרשת משפטים פרק כ"ד, שגם זה היה ביום רביעי אפי' שזה מופיע בפרשת משפטים, אין מוקדם ומאוחר בתורה ונצטווה משה על דינים, ז' מצוות בני נח, שבת, כיבוד אב, פרה אדומה ודינים שניתנו במרה.
הגרי"ז מוסיף שכל פרשת משפטים, דיני ממונות רבים, כל אלו נאמרו באותו יום למשה, כדי שילמד את עם ישראל, כי לפני שמגיירים את האדם, צריך ללמוד את כל הדינים של כל המצוות, כמו"כ ביום ד' כתב משה רבינו ספר הברית מה קרה מבראשית עד פרשת יתרו.
המסר של יום רביעי שתורה צריכה טהרה, ושלהתגייר צריך קבלת מצוות ושלעם ישראל יש היסטוריה מבריאת העולם, וביום זה אמר הקב"ה למשה, תפריש אותם מאישה ומכיבוס בגדים, היום ומחר וביום השלישי יהיה מתן תורה ואז הכוונה על יום שישי, ועם ישראל שמעו את זה ממשה ואמרו נעשה, וא"כ עם ישראל אמרו פעמיים 'נעשה', ביום שני וברביעי, בשני על המוסר של התורה על ההמלכת כוהנים ותורנים וביום רביעי על קבלת המצוות שמשה לימד אותם, דהיינו משפטים שמוכנים לעשות.
יום ה: משה בונה מזבח שמופיע בסוף משפטים והוא מגייר את העם ע"י קורבנות, עולות ושלמים, זרק על עם ישראל דם, מכאן למידים שגירות צריכה הרצאת דמים של קורבנות ויש פס' שלומדים ממנו שאחר שנחרב בית המקדש, יש גיור ללא קורבן, אח"כ מושה קורא לפני העם את ספר הברית, אותו ספר שכתב ביום ד' וגייר אותם ופה עם ישראל אמרו נעשה ונשמע, הכוונה שהם מוכנים להיות שותפים ולכן זה שונה מיום שני ורביעי שאמרו רק 'נעשה', פה נעשה ונשמע.
יום ו: היו צריכים לקבל את התורה, משה רבינו לא רוצה לקבל את התורה, ודוחה את זה ליום שבת, הוסיף יום אחד מדעתו וה' הסכים אתו, והסביר מה שהקב"ה אמר לו היום ומחר להתקדש, הכוונה יום חמישי ויום שישי, וממילא יום השלישי זה שבת, וכוונתו הייתה, שלא יתכן ש-"וקידשתם היום", זה ביום רביעי, כי עדין נמצא על ההר, הרי כבר חצי יום הם לא היו בקדושה, בהכרח ש"וקידשתם היום ומחר" זה יום חמישי ושישי, וממילא ביום שלישי שיהיה מתן תורה הכוונה בשבת.
כל זה לדעת רבי יוסי שר"ח היה ביום ראשון, אבל לרבנן שר"ח היה ביום שני, שבת הייתה בו' סיון.
כמו"כ רואים ששייך גיור לפני מתן תורה.
וכל זה לשיטת רש"י שאין מוקדם ומאוחר בתורה וסוף משפטים היה לפני מתן תורה.
ואמנם רש"י כתב מהי הסמיכות בין יתרו למשפטים, אע"פ שלשיטתו כל משפטים היה לפני מתן תורה בכלל, צריך לומר היות וסוף סוף זה היה כתוב ככה בתורה, גם לזה צריך הסבר.
שיטת הרמב"ן שפרשת משפטים היה אחרי מתן תורה וגיור זה רק אחרי מתן תורה.
עם כל זה נצטרך למאמר הבא להסביר מדוע היה למשה עניין לדחות את התורה ביום אחד, יש לזה הסברים נוספים.
בזה קיימנו לזכור את מעמד הר סיני מיום ראשון עד מתן תורה כמו שיש גם השנה הזאת.