עשרה בטבת
איתותים
צום עשרה בטבת נקרא במקרא "צום העשירי". וכך מנבא עליו הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (זכריה ח', י"ט). הצום העשירי המוזכר כאן, האחרון בצומות, הוא צום העשרה בטבת הנקרא בשם זה מפני שנופל בחודש העשירי שהוא חודש טבת.
ענינו הראשון של הצום נזכר בספר יחזקאל, שעה שסיפר הנביא לעם אשר היה עמו בבבל, אלו אשר גלו יחד עמו בגלות יכניה מירושלים, כי באותו יום שמו הבבלים מצור על ירושלים. חלק גדול מעם ישראל כבר היה בבבל וסיפור המצור נודע לו רק מפי יחזקאל. וכך נאמר ביחזקאל: "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש לאמר בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה" (יחזקאל כ"ד, א' – ב').
עצם מאורעות היום ועובדת המצור זעזעו בלא ספק את העם. הייתה זו שארית הפליטה ומחמד עיני ישראל, אשר ידעו כי בית מקדשם ומרכז חייהם נתון במצור.
שלש שנים לאחר מכן בא האסון הגדול ובית המקדש נחרב. אף שזכריה הנביא מכנה את צום זה בשם "צום החמישי", שכן אב הוא החודש החמישי במניין החדשים, ואילו צום עשרה בטבת נקרא על ידו בשם "צום העשירי", מכל מקום האירוע שעליו הוקבע צום זה של עשרה בטבת אירע לפני כן.
ומכל מקום עצם קביעות צום זה לדורות מעוררת עיון ומחשבה. שכן, גם אם היה זה כאמור, אירוע משמעותי, אשר היה בו כדי להחריד את יהודי הגולה, מכל מקום אין מקום לזכירתו לאחר שאנו מציינים את הגרוע מכל, את היום שבו נחרב בית המקדש. וכי איזה טעם יש לציין את העונש הקטן, שעה שעם ישראל מבכה את העונש הגדול?
הדבר דומה לילד אשר בשל התנהגות קלוקלת גורש מבית הספר. לאחר שאביו, אשר הספיק לרשום אותו לבית ספר אחר, חזר לבית הספר הישן וביקש אישור כלשהוא, התנגד המנהל. "לא נוכל לתת לך את האישור המבוקש", הסביר המנהל, "מפני שהבן שלך קיבל עונש להעתיק את פרקי אבות בשל מעשה משובה שעשה, והוא טרם הגיש את עבודת העונש"…
דומה שלמותר לגמרי לציין את הגיחוך שמעלה תשובה כזו. הילד נענש בעונש קשה ביותר, אפשר הקשה ביותר הקיים במסגרת בית הספר: הרחקה מכותלי המוסד לצמיתות.
ברור שבמקרה זה אין מקום לבוא ולדון על עונש כזה או אחר, לאחר שהתלמיד הורחק לגמרי משורות בית הספר. שום מנהל לא יעניש אותו בעונשים קטנים, אשר נחשבים כלא כלום לאחר שהתלמיד גורש מבית הספר.
והאם אין אנו נוהגים ממש כהתנהגותו המגוחכת של אותו מנהל, אשר לא וויתר על עונש קטן גם לאחר שסילק את התלמיד מבית הספר? אמת שהמצור על ירושלים נחשב כאירוע חשוב ביותר, אך אין לו כל חשיבות לאחר שירושלים נכבשה ובית המקדש נחרב. תאריך עשרה בטבת הוא בסך הכל נקודת ציון בדרך שהביאה אל החורבן הנורא שאירע בתשעה באב.
מה טעם, איפוא, אנו מציינים את עשרה בטבת לאחר שאנו צמים ומתאבלים בתשעה באב?
ברם, מסתבר שמהלך הדברים כך הוא:
כאשר מביא הקב"ה עונש על אדם או על אומה בשל מעשיהם הרעים, אין הוא מביא את העונש בבת אחת. ברוב טובו וברחמיו הוא משתמש במה שאנו מכנים "איתותים". האיתות לכשעצמו אין בו כל רע, ועל כל פנים הוא רחוק מהעונש עצמו. כאשר נופל אדם למשכב. אין בכך אלא איתות כי הוא נידון. אילו היה מוח בקדקדו היה אותו חולה חוזר בתשובה ומפיל תחינתו לבורא עולם כי ירפאו מהמחלה שבה נתון. שכן, גם הוא מבין כי המצב יכול להתדרדר יותר ויותר עד כדי מות, רחמנא לצלן. המחלה, ולפעמים גם כאב ראש קטן, אינה אלא איתות שנשלח אליו מן שמיא: "חזור בך!"
אם יודע האדם את חובתו בעולמו, הרי לקח את האיתות לתשומת לבו והוא מגיב בהתאם. הטיפש, לעומת זאת, לא יטפל בסיבות שעליהן מצביע האיתות והוא יעדיף לטפל באיתות עצמו, למחות אותו. כמו אותו רופא שוטה, אשר אינו מטפל במחלה אלא בסימפטומים שלה, גם הוא אינו משנה את התנאים שהביאו לאיתות זה והוא מעדיף לטפל באיתות עצמו.
כדי לקרב את הדברים לשכלנו נמשיל את הדברים לנורית בקרה הנמצאת במכונית והמורה על כמות השמן שבמנוע. החכם מבין כי כאשר הנורית דולקת, משמע כי כמות השמן שבמנוע פחתה ועליו להוסיף שמן למנוע כדי שהמנוע לא יישרף. הוא מבין כי אין לו לגעת בנורית, אשר אינה אלא סימפטום של מה שמתרחש במנוע, וכי עליו לטפל במנוע ולהכניס לתוכו שמן.
השוטה ינהג אחרת. הנורית הדולקת תרגיז אותו והוא יעדיף לטפל בנורית עצמה…
הוא יסע אל המוסך הקרוב ושם יבקש כי ינתקו לו את חוטי החשמל הגורמים לנורית לדלוק… לאחר שאלו אמנם ינותקו והנורית תחדל מלדלוק, יונח לו. עתה אין הנורית דולקת והוא יכול לנסוע בלב שקט. אך אין הוא מבין כי המנוע שלו, בהעדר מערכת איתות, בדרכו לאבדון. הוא עצמו גרם זאת לעצמו, שעה שניתק את החוטים מהנורית.
הדוגמאות הם למכביר. כמו אותה נורית בקרה, כך גם הרופא המעיד על המחלה. השוטה יצעק על הרופא ואף יפסיק לבקר אותו. בשביל מה לבוא ולשמוע בשורות לא טובות? החכם יבוא ואף ישלם לו על יעוצו. הוא מבין שהרופא רק מדווח על מה שעיניו רואות, וכי אם עליו ליזום משהו, הרי מוטב כי יטפל במחלה עצמה.
וכמלכותא דארעא כן מלכותא דרקיעא. גם הקב"ה שולח לנו איתותים שונים. כאשר הוא בא להחריב את בית המקדש, אין הוא מבצע את מחשבתו לאלתר. הוא לא מסתפק בנבואותיו של ירמיהו, אשר ניבא כמה וכמה פעמים על החורבן הקרב. גם כאשר צבא נבוכדנאצר מלך בבל מגיע לארץ ישראל, הוא צר על ירושלים משך שלש שנים. בזמן זה הייתה שהות לנצורים לשאול על מה עשה כך ה' להם ואף להבין כי לא לעולם חוסן. אילו היו חוזרים בתשובה ועושים את הנדרש מהם, היה צבאו של נבוכדנאצר מסתלק חזרה לבבל. אך בני ישראל לא התרשמו מהאיתות, ממש כמו אותו שוטה שלא נתן אל ליבו מדוע נורית האזהרה דולקת, וכמו אותו חולה אשר זעם על הרופא.
ההתעלמות מהאיתות היא מסוכנת לכשעצמה. היא מראה על אבדן יראה וקהות חושים מוחלטת, עד כדי התעלמות טוטאלית. הנצורים העדיפו להלחם עם הצרים ולהשקיע את כל מרצם במלחמה עם הצבא הבבלי. בעצם התנהגותם הייתה משום סכנה וחריגה מכל כללי היהדות הנכונה.
כלומר, לא רק הנהגתם הרעה שמאתמול ושמשלשום הביאה לחורבן, אלא גם עצם התייחסותם הלא נכונה למצור הייתה הסיבה לעונש הגדול שבא בעקבותיו.
כאשר אנו צמים מידי שנה בתאריך זה של עשרה בטבת, אין אנו מתאבלים על עצם מה שאירע באותו יום, שכן מאוחר לתאריך זה אירעו אירועים חמורים בהרבה ממה שאירע בתאריך זה. אבלות עשרה בטבת אינה אלא לזכור את יחסנו לאיתותים שנשלחו לנו משמים, את אדישותנו לתזכורות שנשלחו לנו קודם העונש ואשר נדחו על ידנו בשאט נפש.
כאשר נראה אור אדום מוטב שנעצור.
וחמור יותר זה שאינו שם לב לא רק אל האיתות אלא גם לעונש עצמו. יש שגם לאחר העונש הוא מפרש את הפורענות שבאה עליו במאה ואחד הסברים ורק לא כעונש.
דוגמא לכך אנו מוצאים בחורבן בית ראשון. נאמר בנבואה ליחזקאל הנביא: "בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספוד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך"… יחזקאל מתנבא כי רעייתו תמות והוא מוזהר כי לא יספיד, לא יבכה ולא ינהג במנהג כלשהוא ממנהגי האבלות המקובלים. מעשה זה היה לאות בידו על התנהגות העם בבבל שעה שתגיע אליהם בעתיד בשורת החורבן הקשה: "אמור לבית ישראל כה אמר ה' אלוקים הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם ומחמל נפשכם ובניכם ובנותיכם אשר עזבתם בחרב יפולו ועשיתם כאשר עשיתי על שפם לא תעטו ולחם אנשים לא תאכלו ופארכם על ראשיכם ונעליכם ברגליכם לא תספדו ולא תבכו"… (יחזקאל כ"ד, ט"ז – כ"ג).
הוא מודיע לעם, לאחר שראו כי לא נהג כל אבלות על אשתו, כי הם עצמם ינהגו כך, שעה שתבוא אליהם בשורת החורבן הנורא. גם הם לא יתאבלו ולא יספידו. הם לא ירגישו באבדן בית המקדש, לא ישימו את לבם לאיתותים ולאזהרות וינהגו באדישות חסרת הסבר. (ואולם רש"י על אתר פירש נימוקים אחרים על שלא ינהגו אבלות).
ואמנם, בפרק ל"ג של ספר יחזקאל מסופר על תגובת בני ישראל למשמע סיפורו של הפליט שבא מירושלים. היה זה כשלש שנים לאחר החורבן, בתאריך ה' טבת. פליט שהגיע מירושלים סיפר כי הוכתה העיר. עוד לפני בואו של הפליט התנבא יחזקאל על אלו מבני ארץ ישראל אשר התגוררו בזמן החורבן בשדות ובמערות. אלה חשבו כי עוד תתיישב הארץ וכי קדושת ארץ ישראל לא בטלה אף לאחר החורבן. אל אלה פונה יחזקאל ואומר כי הארץ תהיה לשממה. ארץ ישראל נתנה להם כדי שישמרו על מצוות התורה, אך לאחר שבני ישראל עברו על העברות החמורות ביותר נלקחה מהם המתנה.
משמע כי גם מספר שנים לאחר החורבן היו כאלה אשר טרם קלטו את האותות. הם חשבו כי "עסקים כרגיל" וכי דבר לא השתנה. הם הסתובבו בין החרבות ונשאו קל וחומר, אשר ממנו למדו כאילו זכות הרבים שלהם תמנע את החורבן.
הם התעלמו ממה שקרה סביבם, לא שמו לב לאיתותים ולאזהרות וחיו בעולם אחר לגמרי.
והרי הדבר נורא למתבונן. אלה לא שמו לב ולא התחשבו לא רק באזהרה שקדמה לחורבן, כי אם גם בזו שבאה לאחר החורבן. הם הסתובבו בין החרבות, בין האודים העשנים ולא פירשו לעצמם יפה את שראו עיניהם.
ועדיין אין אנו יודעים מה חמור ממה. שמא אי שימת הלב לאיתות הראשון או שמא ההתעלמות מהאיתות האחרון. ואפשר שבכך נחלקו רבי שמעון ורבי עקיבא במהותו של הצום הרביעי שנאמר בנבואת הנביא זכריה. בין רשימת הצומות שמזכיר הנביא זכריה נזכר גם "צום העשירי", הצום שבחודש טבת.
מהו צום עשירי זה? לדעת רבי עקיבא צום זה הוא צום עשרה בטבת, יום שבו צר מלך בבל על ירושלים. ואולם, לדעת רבי שמעון צום זה הוא צום החמשה בטבת, היום שבו הגיעה השמועה לגולה כי הוכתה העיר ועשו את יום השמועה כיום השרפה. כלומר, לדעתו המאורע האחרון שבארבעת הצומות, חמשה בטבת, הוא החמור מכולם. התגובה הצוננת על חורבן הבית חמורה מעצם שרפת הבית ונקבעה לזיכרון לדורות. אי שימת לב לכך חמורה עוד יותר מהעונש עצמו.
שכן, אוי לו לתלמיד שקיבל עונש קשה על מעשה שעשה. אך חמורה יותר התנהגותו של תלמיד אשר כלל לא חש בעונש שקיבל. לאחד כזה אין כל תקנה, רחמנא לצלן.
יהי רצון שיבנה הבית השלישי ויהיו כל הצומות לששון ולשמחה.