חג הסוכות
לשלושת הרגלים משמעות עמוקה מאד בחייה של האומה היהודית, לכל יהודי באשר הוא.
מה משמעותה של העליה לרגל?
כדי ללמוד מעט על התוכן הרוחני העשיר שעשויה ליצוק העליה למקדש בחייו של כל יהודי, נקדים, איפוא, משל קטן מעולמן של המכוניות המוכר לכולנו. יהיה זה שיעור קטן שבו נסקור את דרך הטיפול השוטף במוסך מכוניות מרכזי…
נתאר לעצמנו שאנו מחזיקים ברשותנו רכב. הרכב משרת אותנו ועומד מוכן לרשותנו בכל שעה שנחפוץ. גם רכב זה, כמו כל רכב אחר שעל הכביש, זקוק למנת הדלק השבועית שלו. ללא מילוי מיכל הדלק שלו מידי פעם הוא לא ינוע ובוודאי שלא יניע את הנוסעים. ובכן, נכנסים אנו אל תחנת הדלק הקרובה ודואגים למילוי המיכל. ואז, לאחר שהמיכל התמלא, יוצא הרכב שוב לדרכו, לעוד חמש מאות ק"מ של תנועה, והכל כמובן, הודות למלאי הדלק המניע את רכבנו.
וכך שוב ושוב. מידי כמה ימים נסור שוב אל תחנת הדלק, זו או אחרת, ונמלא שוב את המיכל.
נפסיק לרגע את המשל, ועד שנשוב להמשכו נעסוק בנמשלו של הקטע המוזכר. האדם נולד כעיר פרא. הוא אמנם אינו מכונית, חסרת לב ונשימה, אך הוא כסוס שוטף במלחמה. אירועי השבוע, דאגתו לפרנסתו ושאר סממני האפרוריות של ימי החולין עשויים להקהות, במעט או בהרבה, את תחושת ה"שיוויתי ה' לנגדי תמיד" החייבת ללוות את היהודי בדרכו. אם הוא לא זכה להיות מאלו אשר תורתם אומנותם, הוא עשוי לשכוח מהר מאוד את חובתו בעולמו. עמלו לכלכלת בני ביתו עשוי לכסות את כל סדר יומו. וכך, כאשר לא תישאר כל פינה לעבודת ה', הוא עשוי לכסות את כל סדר יומו. הוא עשוי לשכוח, חלילה, לדאוג לכלכלתו שלאחר חייו. עליו לקבל "טיפול" שבועי.
את הדלק הרוחני, את מזונה של הנשמה, הוא מקבל בשבת. או אז הוא מניח את כלי עבודתו ואפילו אינו רשאי לחשוב על המשכה של עבודתו. על כורחו הוא פנוי אז לתורה ולעבודת הקב"ה. הוא ממלא דלק והשבת נותנת לו את הכוח להמשיך הלאה, לעוד שבוע גדוש אירועים.
זהו התדלוק השבועי, אשר אין בכוחו אלא להכנת מסע של חמש מאות ק"מ סטנדרטיים נוספים, תמידים כסדרן.
אך הנה הגענו למספר קילומטרים גדול, אשר לפי הוראות היצרן מחייב גישה למוסך המרכזי, על מנת לבצע טיפול חמשת אלפים, החלפת שמנים, פלטינות, פלגים ועוד. טיפול זה, שלא כמו התדלוק השבועי, אינו יכול להתבצע בכל מקום. לפי ההוראות יש לבצע את הטיפול אך ורק במוסך מאושר ומוכר הנמצא בירושלים. אפשר שיש לנו חבר אשר יסכים להעניק לנו את אותו הטיפול בחצי מחיר, בזמן קצר יותר ואף סמוך לבית. אך אנו לא רשאים לנצל את שרותיו הטובים של ידידנו ועלינו לגשת לביצועו של הטיפול אך ורק במוסך המאושר לכך, רק שם ישנם חלקי חילוף אורגינלים של החברה.
נסענו לירושלים, אנוסים על פי הוראותיו של היצרן. שם, בפתח המוסך, קדמו את פנינו כמה עשרות רכבים זהים לשלנו. כולם קבלו מכתב זימון לטיפול המיוחד המבוצע בידי החברה, כולם מחכים וממתינים לתורם בסבלנות מרובה. פה ושם זיהינו מספר מכרים וידידים. גם הם עומדים ומחכים לתורם. גם הם הגיעו ממרחקים לשם אותה מטרה. התור ארוך ומיגע. אך יש בו גם כמה נקודות חיוביות, למשל ההידברות ההדדית והחלפת הדעות. כאן מצאנו משהו דווקא מאוד יעיל. כל אחד מאיתנו מחליף מספר מילים עם זה הסמוך לו. נשמעות עצות מועילות, כיצד ניתן להשתמש ברכב בדרך טובה יותר וכיצד ניתן להפיק ממנו את המירב. מי שמבין יכול ללמוד כאן מעט מרזי המכונאות, על כל צרה שלא תבוא. גם מי שלא מכיר את נבכיו של התא הקדמי, יוכל ללמוד כאן כיצד ישתמש ברכבו בדרך היעילה יותר.
השיחות נמשכות ואנו לא שמים לב כי הגיע תורנו. לפתע נעלמה הצפיפות כלא הייתה. שמונה רכבים מועלים יחדיו על ג'ק, מנוף המגביה אותם ומאפשר את הכניסה לפועלים מתחתם. כמה עשרות ידיים זריזות ומהירות של טכנאים ומכונאים מיומנים מטפלות ברכבים בקצב מהיר ביותר. גם הרכב שלנו מטופל בקצב משביע רצון.
תם הטיפול והרכב נראה רענן ומחודש. אל מפתחות הרכב המוחזרים לידנו מוצמד שי מיוחד, מתנת המוסך המטפל. זהו מחזיק מפתחות קטן. בתוכה של עטיפת פלסטיק קשיח נכתב תאריך ביצוע הטיפול ותזכורת של התאריך שבו עלינו להופיע שוב, לביצועו של הטיפול הבא.
עד אז אנו יכולים לנסוע לשלום. ובעוד חמשת אלפים קילומטרים מחכים לנו שוב…
אם הזכרנו את השבת כיום טיפול שבועי, לא קשה לנחש מהו "המוסך המרכזי" והיכן הוא נמצא. מלבד העליה הרוחנית שנלווית לשבת, על האדם לקבל מידי פעם טיפול מיוחד ומרענן. את הטיפול הזה לא ניתן לבצע בכל מקום, אלא דווקא בבית המקדש, בעזרה. שם שואבים הכל רוח קדושה וטהרה, רוח אמונה ויראה מפני מי שאמר והיה העולם.
אולי צפוף מעט התור, אך הצפיפות משתלמת. כאן יש אפשרות לברר דברים. לשאול זה את זה שאלות בהלכה, לברר יחד דברים מכבשונה של האמונה, ללבן נושאי השקפה סבוכים ולקבל זווית ראיה חדשה, ממנה נדע כיצד להסתכל קצת אחרת על החיים וכיצד להפיק מהם יותר ויותר לעבודה וליראה.
ואז מגיע התור. הצפיפות נעלמה כלא הייתה. עומדים צפופים ומשתחווים רווחים (אבות פרק ה' משנה ה'). בזה אחר זה מתגלים "פלאי" בית המקדש. גשם מתחיל לרדת לפתע, אך האש הבוערת על גבי המזבח אינה כבה. גם הרוח המתלווה לגשם אינה יכולה לעמוד העשן המיתמר ועולה כלפי מעלה כמו זקוף וישר.
אשרי העם שככה לו, הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו.
לאחר שהיהודי עוזב את ירושלים וחוזר לביתו הרחוק, הוא מצווה לשמר בעיני רוחו את המראות שראה בעת שהותו בירושלים. את מנות היראה שספג בין כתלי בית המקדש יקח עמו לביתו. הוא חייב לעשות זאת, שהרי את הביקור הבא בחצרות בית ה' הוא יעשה רק בעוד כחצי שנה. משך הזמן הזה יצטרך "להתניע" את רכב נשמתו מהדלק שאגר בתקופת שהותו בירושלים.
הטיפול ברכב אינו עשוי לחדש אותו רק ליום יומיים אבוי למי שיצטרך לחזור כעבור יומיים. הטיפול בא כדי להחזיק אותו למשך השנה הקרובה, עד לטיפול הבא. גם היראה שנאגרה בתוך ירושלים אמורה לחדש את המצברים הרוחניים למשך תקופת זמן ארוכה, גם לאחר שעולה הרגל יתרחק מירושלים ויחזור לעבודת השדה והכרם.
כי אם הטיפול הופך את הרכב המטופל לרכב אחר, בחינת "פנים חדשות באו לכאן" במידת מה, הרי שגם רשמיה של העליה לרגל עשויים לעשות את העולה לרגל למישהו אחר, משהו אשר לו רוח חדשה ולב חדש.
עד שאלה ישחקו בתהפוכות הזמן ובשקיעה שבהבלי העולם הזה. או אז יחזור היהודי ויפקוד שוב את העזרה.
הוראה זו נרמזה לעולי הרגלים שעה שהיו מראים להם את לחם הפנים החם כביום הילקחו. (חגיגה כ"ו:) תמונת ההבל הנודף מהלחם כמה ימים לאחר אפייתו שלחה מסר תובע , שנשלח כלפי עולי הרגלים. הלחם החם, שנשאר בטריותו הראשונית כאילו זה עתה יצא מהתנור, כמו בא להזכיר להם טרם צאתם מהעזרה, כי גם הם נדרשים לשמר את חומה של אש ההתלהבות היוקדת בקרבם שעה שהם עומדים קרוב להיכל ולקדשי הקדשים. הם נדרשים לנצור את הרשמים ולהביא עמם את היראה מהעזרה אל הבית, אל המשרד, אל חדר השינה ואל הרחובות שבעיר. לאמץ לעצמם כדוגמה את לחם הפנים חם כביום הילקחו.
לחם הפנים הוא איפוא, מחזיק המפתחות שמקבל כל יהודי עולה לרגל על הטיפול ברכבו הלא היא נשמתו.
בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו והראינו בבנינו ושמחנו בתיקונו…