במס' יבמות דף ס"ב: מופיע שתים עשרה אלף זוגות תלמידים מתלמידי ר"ע מתו, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. הרבה נאמר מה באמת הייתה העבירה שלהם.

במדרש קהלת פרק י"א כתוב את הלשון מפני שהייתה עינם צרה בתורה זה לזה.

בעץ יוסף על המדרש בבראשית רבה פרשה ס"א ביאר שהבעיה הייתה שלא רצו להנות זה לזה בלימוד.

בפרק ילקוט מעם לועז בבראשית עמ' תקע"ה ובויקרא עמוד ר"פ מביא בשם ספר יפה תואר שלא רצו ללמד זה את זה.

אנו לא נוכל להתייחס לעצם העוון והבעיה של תלמידי ר"ע ולהסביר שבגלל שלא נתנו כבוד צריכים למות באסכרה, אבל נוכל ללמוד מהסיפור הזה מה החיוב לאדם ללמוד עם תלמיד חלש.

והדבר הזה מאד שכיח בישיבות כשהמשגיח מבקש מתלמיד חזק ללמוד עם תלמיד חלש, והתלמיד אומר שרוצה להתקדם, על זה נייחד את דברינו.

בבן יהוידע מדייק שלא כתוב בגמ' עשרים וארבעה אלף תלמידים אלא שנים עשר אלף זוגות ללמדך שר"ע רצה לסדר חברותות בין גדול לקטן שהגדול ילמד את הקטן והקטן יכבד את הגדול ולכן מדויק הלשון שתים עשר אלף זוגות.

מה שמעניין שמסתבר שכך נהגו בכל השנה ובכאו' נענשו בתקופה זו, כי הזמן בין פסח לעצרת זה להתכונן למתן תורה, וכתוב בפר' יתרו במתן תורה "ויחן ישראל" ואומר רש"י כאיש אחד בלב אחד.

ונשאלת השאלה הרי לכל אדם יש לב אחד ומדוע רש"י הוסיף בלב אחד.

והתשובה הנה הלב שולח דם לראש ולרגליים בשווה, אע"פ שהיה צריך לחלק, הראש שעובד חזק יצטרך יותר מאשר הרגליים, ובכאו' שולח בשווה, וזהו הרמז כאיש אחד אותה עדה, אותה רמה ואותו כישרון, וכן מנצלים את הפס' "ואהבת לרעך כמוך" אבל לא מוכרח ללמוד עם תלמיד חלש כמובן בלי כסף, לב אחד מקשר בין חזק לחלש, בין הראש לרגליים, וזה אנחנו מוצאים שהיה חסר בתלמידי ר"ע.

על שאלות מסוג זה נשאלו שני גדולי הדור הגר"מ פיינשטיין והחזו"א:

תשובתו של הגר"מ פיינשטיין הייתה כמו שיש מעשר כספים, כך גם יש מעשר זמן.

אצל החזו"א בא ר' אבא גרסוברד המשגיח של פוניבז' ושאל יש לי 400 בחורים ואין לי הרבה חברותות לכולם, לתמיהת החזו"א הסביר ר' אבא, שלא כולם באותה רמה והבחורים חושבים שזה ביטול תורה ללמוד עם תלמיד חלש, ענה החזו"א ולהניח תפילין זה לא ביטול תורה?, עם תשובה זו חזר ר' אבא לישיבה, והיו בחורים שהתחכמו ללמוד עם תלמיד חלש כשיעור הזמן שמניחים תפילין, כמובן שמי שהיה מניח תפילין ר"ת, היה צריך ללמוד פעמיים….

והאמת גם נוכל להבין למה העניין הזה מתייחס דווקא לתלמידי ר"ע..

במס' כתובות דף ס"ב: כתוב שאשתו של ר"ע החזירה אותו בתשובה.

ובאבות דר' נתן בגמ' עבודה זרה בפרק ו' משנה ב' נאמר תחילתו של ר"ע בן ארבעים שנה ולא שנה כלום, ראה מים שחקקו את האבן, כפס' "אבנים שחקו מים", מיד היה דן ר"ע בעצמו, שדברי תורה יחקקו את ליבו ומיד חזר ללמוד תורה, הרי לנו שהסיפור של האבנים החזירו אותו בתשובה.

כמו"כ כתוב שם הלשון מיד חזר ללמוד תורה, יתכן לומר, שבעצם אשתו גרמה לו חזרתו ללמוד, הוא היה תלמיד חלש ואף אחד לא רצה ללמוד אתו, חזר הביתה, ראה את הסיפור של האבנים, הבין שזה לא בא ביום אחד, לא צריך להתייאש ומדוייק הלשון 'מיד חזר ללמוד תורה', הרי לנו שר"ע כמעט נפל על זה שלא רצו ללמוד אתו, ולכן מאד דאג שהתלמידים שלו יהיו בזוגות תלמיד חזק עם חלש.

וא"כ נוכל להבין מדוע כתוב שמתו דווקא תלמידי ר"ע, יש שרצו לומר שר"ע חידש כנגד ר' שמעון העמסוני ש"את ה' אלוהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים, מאד החשיב את תלמידי חכמים שיכולים להיות בפס' שמדובר על הקב"ה, וכמו"כ ר"ע אמר כלל גדול 'ואהבת לרעך כמוך', אמנם זה פס' אבל הוא חינך את התלמידים בכיוון הזה.

ולפי דברינו שהוא כמעט נפל על היותו תלמיד חלש בחייו הפרטיים ולכן דאג שילמדו עם תלמידים חלשים, ועל כל הדברים הללו אפשר להסביר כמו ש-בת כהן שזינתה ובת ישראל שזינתה, בת כהן נענשת יותר בשריפה מאשר בת ישראל שבחנק, כי "את אביה היא מחללת", היא התחנכה בבית יותר טוב מאשר בת ישראל, ה"ה בתלמידי ר"ע.

שאלה כתוב שר"ע אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, והשאלה מה חידש הא זה פס' מפורש בתורה?

עיין במס' בבא מציעא דף ס"ב שניים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחת קיתון של מים, איך יתנהגו, אם שותים שניהם שאין מספיק מים לשנים, שניהם ימותו, אם שותה אחד, השני מת, דרש בן פתורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, עד שבא ר"ע ודרש "וחי אחיך עמך" חייך קודמים.

ויש לשאול שני שאלות:

1. הא נאמר ואהבת לרעך כמוך, ור"ע הסביר את זה 'מאן דעלך סאני, לחברך לא תעביד' ואיך תסתדר הגמ' הזו עם הפס' "ואהבת לרעך כמוך".
2. ר"ע סובר שבתלמוד תורה ילמד עם תלמיד חלש, והתורה זה כמו מים ובמים הוא סובר שחייך קודמים, א"כ מדוע בתלמוד תורה הוא סובר שצריך ללמוד עם תלמיד חלש?

תשובה הנה כתוב במס' מכות דף י' למטה אמר רבי 'הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולם',  וכמו"כ עיין בפרק' ד' פרקי אבות משנה א', בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם שנא' 'מכל מלמדי השכלתי' וכמו"כ בפרק ו' משנה ג', 'הלומד מחברו אפי' אות אחת צריך לנהוג בו כבוד' וזהו הפס' אצל שלמה המלך "ויחכם מכל האדם" אומר המדרש אפי' מפשוטים, הרי שבתורה יש גם ברכה ללמוד עם תלמיד. וההסבר כי התלמיד שואל אותו ומפתח את הרב בשאלותיו, ועיין בגמ' בבא מציעא בדף פ"ד. בסיפור של ריש לקיש ור' יוחנן, שהיה מחדד את ר' יוחנן בשאלותיו.

וא"כ זו הכוונה במה שר"ע עקיבא ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, אע"פ שבמים חייך קודמין ולא לומד את הפס' "ואהבת לרעך כמוך" כפשוטו, בתורה תלמד עם תלמיד חלש, כי הוא מפתח אותך בשאלותיו, ולפי"ז הלשון זה כלל גדול בתורה ה'ב' לא בקמץ אלא בשווא.

ובזה נוכל לבאר את הסיפור של רב פרידא במס' עירובין דף נ"ד: שלמד עם תלמידו ארבע מאות פעמיים, וידוע ההתבטאות של ר' חיים שמואלביץ שלא נמצא בזמנינו רב שילמד פעמיים וק"ו לא ארבע מאות, משום שהיום הכול זה חד פעמי ואין תלמיד שמוכן ללמוד הרבה פעמים, ולכן גם היום הרב פטור.

עיין בגמ' תמורה דף ט"ז. על הפס' "רש ואיש תככים נפגשו" בשעה שתלמיד הולך אצל רבו ואומר למדני תורה, אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה' ואם לא, עשיר ורש נפגשו מי שעשה חכם לזה, עושה אותו טיפש, טיפש לזה עושה אותו חכם.

אותו לשון וביתר אריכות מופיע במדרש רבה בפרשת בהר פרשה ל"ד אות ד' על הפס' "וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו" שזה הולך על תורה, ועיין שם באריכות דבריו.

והדברים הם פלא שכתוב מאיר עיני שניהם ה', והכוונה ששניהם קיבלו תועלת החזק והחלש, וזה לא ככה, החלש קיבל תועלת, והחזק קיבל רק את המצווה של לימוד עם תלמידים, אבל במדרש הזה רואים ששניהם נהנו מהלימוד, גם החזק, לפי הכלל שאמרנו "מכל מלמדי השכלתי".

ועיין במס' ברכות מדף כז: עד דף כ"ח. למטה בסיפור שפיטרו את רבן גמליאל מנשיאותו והכניסו את ר' אליעזר בן עזריה במקומו, יש שם אריכות גדולה, אבל באמצע כתוב שרבן גמליאל שם שומר על הפתח שלא יכנסו כולם, וכשסילקו אותו, באותו יום, סילקו גם את השומר, ונכנסו הרבה תלמידים, יש מי שאומר שהוסיפו 700 ספסלים ובאותו יום נתחדשו הרבה משניות שמופיעות במס' עדיות, ומה שנאמר 'בו ביום' התחדש אז, והשאלה, מי באמת חידש באותו יום בזמן שרבן גמליאל היה נשיא, הרי התלמידי חכמים שביניהם היו כל הזמן, והחלשים היו עמי הארצות, ואיך התחדשו המשניות הללו.

ולפי מה שכתבנו "מכל מלמדי השכלתי" ודאי שתלמידי החכמים שהיו מקודם חידשו, רק החלשים שאלו הרבה שאלות, וזה מה שרבן גמליאל חלשה דעתו בזה שלא נתן לחלשים להיכנס.

ומסתבר שכתוב אצל אברהם אבינו "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהיה לגוי גדול כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ואומר המכתב סופר שאברהם אבינו מצד עצמו היה ראוי לדרגת נבואה ובכאו' הוא לא יכול היה להתבודד במחשבתו ולהגיע לדרגת נבואה מפני שהיה טרוד בקירובן של הרחוקים ובלימוד דעת ה' להמון הבער, זה מה שהקב"ה מצא זכות לאברהם אבינו "למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו" (בראשית פרק י"ח פס' י"ז-י"ח)

כך גם מי שלמד תורה לאחרים וחושש שמפסיד את השתלמותו בתורה אל לו להיות מוטרד מכך ובתנא דבי אליהו  כתוב בשכר שמלמד תורה לרבים לשם שמים, הקב"ה מרחם עליו ונותן לו חכמה ודעת, בינה והשכל וחלק עם הצדיקים אברהם יצחק ויעקב.

יהיו הדברים הללו לעינינו בלימוד עם תלמיד חלש בקשר לפסוקים בפרשת בהר "כי ימוך אחיך" לא רק בכסף, אלא גם בתורה, "ומטה ידו והחזקת בו".