בשו"ע סי' תפ"ט סעיף א' כתוב מצווה על כ"א ואחד לספור בעצמו.

וכתב מ"ב שהכוונה שמצווה על כל יחיד ואין פה דין של שומע כעונה.

ובביאור הלכה הביא את חידושי הרשב"א היות וכתוב "וספרתם" אני יודע שצריך לספור, ואם כתוב "לכם" זה בא לומר שזה על כ"א ואחד לספור ואין דין לשמוע מאחר כמו בשאר מצוות התלויות באמירה כגון קידוש והבדלה, וכל זה בספירה אבל בברכה שמברכים על הספירה אפשר לצאת ע"י חברו ובכאו' מנהג בכל ישראל שכ"א יספור בעצמו ואין סומכים על השליח ציבור.

עוד הביא בביאור הלכה את שיטת הרי"צ גיאות שוודאי שאם שמע מחברו שספר והתכוון לצאת, יצא בכל מקום כדין שומע כעונה.

יש שרצו לבאר הסבר המח' כיון שיש פס' מפורש שלא יסמוך על ברכת חברו לכן אין דין שומע כעונה, ואולי זה יהיה הפשט ברמב"ם בספר המצוות מצווה ק"מ שכתב שספירת שני שמיטה נמסרת לבי"ד, הם הם שימנו שנה שנה מ50 שנה כמו שימנה כל איש ימי העומר, והלימוד מספירת העומר על שנת היובל הוא שימנו בעצמם ולא ע"י אחרים.

וביאור המח' היא ע"פ מה שכתבו במשנת יעב"ץ באו"ח סי' כ"ו ובמועדים וזמנים סי' רל"ב על פי מה שדנו האחרונים בגדר שומע כעונה.

בבית הלוי על התורה בסוף הקונטרס על חנוכה סובר שבדין שומע כעונה התחדש שזה נקרא שהוא ענה בשמיעתו.

החזו"א או"ח סי' כ"ט אות א'-ד' סובר שבאמת יוצא ידי חובה באמירתו של חברו שמתוך שמשתתף בשמיעתו, התייחסות של חברו נחשבת גם לו ע"י השמיעה.

הנפק"מ בחקירה זו אם בברכת כהנים יש דין שומע כעונה שכהן אחד ישמע מחברו, האם זה נקרא שהוא גם כן בירך לפי סברת הבית הלוי שזה נקרא שהוא בירך, חסר פה ב'בקול רם', אך לפי החזו"א אמירת המשמיע מתייחסת לשומע ואמירתו היא בקול רם.

ועוד נפק"מ עיין בקהילות יעקב על מס' ברכות סי' י'-י"א אם השומע גם צריך לעמוד או שיכול לשבת, במג"א סי' תר"צ ס"ק א' שהמברך ברכת המגילה בפורים צריך לעמוד, ובשער הציון כתב שגם השומעים צריכים לעמוד, ובכף החיים ס"ק ב' כתב שמנהגם שרק הש"צ מברך בעמידה והשאר יושבים, וכן כתוב ברי"צ גיאות שהזכרנו מקודם בשם הביאור הלכה.

וא"כ לפי הבית הלוי שזה נחשב כאי' מברך בעצמו, צריך לעמוד ולפי החזו"א שהשמיעה של המשמיע מתייחסת לשומע, א"כ גם העמידה של המשמיע מתייחסת לשומע.

דיון נוסף בשאלה זו אדם שנמצא באמצע שמו"ע ואומרים קדושה שאסור לו להפסיק בפה, אבל השאלה אם יכול להפסיק במחשבה, לפי הבית הלוי זה בעיה כי אסור להפסיק בשמו"ע, ולפי החזו"א אפשר.

 

ה"ה בעניין ספירת העומר הנה התורה כתבה "וספרתם לכם" שלא יתייחס לחברו, לפי בית הלוי יועיל שומע כעונה כי סו"ס הוא מברך לבד, אך פי החזו"א שכל העניין שספירתו של המשמיע תתייחס לשומע, התורה גילתה שלא יסתמך על שמיעה של מישהו אחר כי צריך ספירה של כ"א ואחד.

אבל בכל האחרונים משמע סברות אחרות כגון מה שהתורה כתבה שכ"א ואחד יספור, זה רק להוציא מספירת ב"ד, שהאנשים יספרו ולא ב"ד אבל שומע ועונה ודאי שיועיל כמו כל התורה ואין חילוק בין ספירת העומר לשאר המצוות ומי שחולק סובר כפשוטו "וספרתם לכם" בלי להתייחס למיעוט של ספירת ב"ד אלא שכ"א יספור דדין זה שונה מכל מצוות התורה שתלויות באמירה.

ואמנם יש לומר שמלשון הרמב"ם בספר המצוות מצוות קס"א וק"מ משמע שיש קשר בין ספירה של ב"ד ביובל לספירה של העומר ולומדים אחד מהשני. ונראה שני קשרים לדימוי:

• דברי הגר"א בקול אליהו פרשת בהר כמו שביובל סופרים שנים ושמיטות, גם בעומר צריך גם ימים וגם שבועות ועיין שם באריכות.
• כמו שבב"ד זה לא רק אמירה אלא גם קביעה, שזה המספר, ה"ה בעומר, נפק"מ בספק של הדבר אברהם אם אדם יכול לספור מספק יומיים, הלימוד מב"ד שיהיה קבוע וברור, וה"ה הפוך, כמו שבעומר הרהור לאו כדיבור, כתיבה לאו כדיבור, כך גם בקביעת ב"ד.

שאלה המ"ב כתב שכל מח' הפוסקים היא רק לגבי הספירה, אבל לגבי הברכה ודאי שיוצא ע"י הש"צ, אבל בכאו' המנהג בישראל שכ"א מברך לעצמו ואין סומכין על הש"צ ויש לעיין מה טעמו של המנהג..

ובסברה כתב בספר מעגלי צדק על פסח עמוד רל"ז לפי שיטת תוס' הרא"ש בברכות דף ט"ו. שברכת המצוות אינה דין ומצווה בפנ"ע אלא שחכמים עשו אותה כחלק מהמצווה עצמה רק שאינה מעכבת, ולכן לפי השיטות שאין דין שומע כעונה בספירת העומר, ה"ה גם בברכה.

כמו"כ כתב הרמב"ם פרק ז' מהלכות תו"מ שספירת העומר מעומד וכן כתב הרא"ש מהפס' "מהחל חרמש בקמה" וילפי' בקומה, שגם הברכה של ספירת העומר צריכה להיות בעמידה, ופה הרא"ש הולך לשיטתו בתוס' רא"ש במס' ברכות שברכת המצווה היא חלק מהמצווה, לכן צריך בעמידה.

אבל בספר חוק המלך להרב חנוך קרלינשטיין שצ"ל כתב שדברי הרא"ש יתיישבו גם אם נאמר שברכת המצוות לא נחשבת כחלק מהמצווה אבל מצוות ספירת העומר כן נחשבת לחלק מהמצווה.

וכבר כתבנו בעניין ועוד ראיה ע"פ שיטות הראשונים שלא צריך לומר היום כך וכך לעומר אלא אפי' אם אמר סתם היום כך וכך בלי לומר לעומר יצא, משום שהברכה שבירך 'על ספירת העומר' מגלה שמה שאמר היום כך וכך הכוונה לעומר.

שאלה שיטת הלבוש והחוק יעקב סוברים שגזירת הכתוב שאין דין שומע כעונה בספירת העומר, וצ"ע שבגמ' סוכה ל"ח: שם מקור הדין של שומע כעונה מובא מפס' בנביאים וא"כ מניין לך להסתמך על הפס' מנביאים ולומר שזה מקרה חריג, אולי הפוך שמספירת העומר נלמד שאין דין שומע כעונה והמקרה בגמ' סוכה, הוא החריג?

תשובה הנה כתבנו שספירת העומר זה לא רק דין באמירה גרידא אלא גם קביעה בליבו המספר, כמו שלומדים מספירת ב"ד לפי הרמב"ם, ולכן אם אחד סופר ולא מבין אפי' בלשון הקודש שמועיל בכל התורה, בעומר לא מועיל ויותר מסתבר שזה דין יוצא מן הכלל שיהיה דין קביעה בליבו, אמנם יש גם דין אמירה.

נפק"מ שבספירת זבה ונידה שיש מצווה לספור, אין דין אמירה.

ידועה השאלה בראשונים בפסחים ז': מתי מברכים 'על' ומתי מברכים 'ל', הר"ן סובר דבר שאפשר לעשותו ע"י אחר מברכים 'על', דבר שא"א לעשותו ע"י אחרים מברכים 'ל' והקשה הר"ן על עצמו הרי ספירת העומר מברכים 'על' אפי' שא"א לקיימה ע"י אחר, ותירץ בדוחק שכיון שכבר קרב העומר, לכן מונין ב'על' ולא 'ל', אבל זה תלוי בשאלה אם יש דין שומע כעונה, שאפשר ע"י אחר, ומקובל בשם הגרשז"א שאע"פ שפוסקים שומע כעונה, אבל זה לא רק אמירה גרידא אלא גם קביעה, וקביעה זה ודאי תלוי בכל אחד ואחד, והראיה היא שצריך הרי להבין את מניין הימים והחלק שבלב לא שייך שומע כעונה, ולכן הר"ן תירץ תירוץ אחר.

ובעניין הסברה שאין דין שומע כעונה ביאר ר' שמעון שקופ בשערי יושר שספירת העומר זה לא דין באמירה לבד אלא צריך להיות בליבו עניין הספירה, כמו בתרומה שניטלת במחשבה ובכאו' כתבו בתוס' בכורות נ"ט שצריך דיבור, והכוונה שבאמת המצווה היא במחשבה אבל הדיבור עושה גמירות דעת של המצווה, שומע כעונה עושה גמירות דעת רק בענייני דיבור, ולכן לא מועיל שאחר יפריש תרומה והוא ישמע שאין דיבורו של חברו עושה גמירות דעת לבעל הפירות, כעין זה האמירה בספירת העומר זו גמירות דעת על המחשבה ולכן לא מועיל דין שומע כעונה.

שאלה לפי השיטה שיש דין שומע כעונה בספירת העומר והגילוי של הפס' שכ"א ואחד זה שלא יהיה כב"ד שרק הם סופרים, וצ"ע מה פתאום שספירת העומר תהיה קשורה לב"ד ולמה שרק הם יספרו.

ואולי בדוחק אם זה הכנה למתן תורה, היה אפשר להבין הו"א זו.

סיכום: זה ברור שנדר לא יכול להיות דין שומע כעונה, כי זה לא דין באמירה, זה משהו שתלוי בגמירות דעת, ואולי ספירת העומר דומה לזה.