ישנם ארבעה ספירות לאדם פרטי עומר, זב, מעשר בהמה ונדה, חוץ מזה, יש ספירה ביובל שנא' "וספרת לך שבע שבתות שנים", האם זה דומה לעומר או לא?
תוס' מנחות ס"ה: ד"ה 'וספרתם' דנים בעניין הספירה של ב"ד ביובל, האם ב"ד סופרים ומברכים כמו שאנו מברכים על העומר או לא.
הרמב"ן סובר שסופרים בפה ויש על זה ברכה, לא סתם ידיעת חשבון.
ברמב"ם וברמב"ן אין אזכור במניין המצוות לא ספירה ולא ברכה בדין יובל, ואולי שם הדין רק לדעת את המניין, א"כ זה אולי כמו שמיטה שזה רק לדעת את המניין ולא לספור.
'הגאון' בקול אליהו כתב שכמו שיש מצווה בעומר למנות ימים ושבועות, כך גם ביובל, אע"פ שביובל כתוב "והיו לך שבע שבתות" ולא כתוב לספור, אלא "והיו לך", ומה יהיה ל'גאון' אם דילגו שנה, האם יהיה כמו הבה"ג בעומר, ודאי שאין דין 'תמימות', מתי סופרים, ביום, בלילה..
עיין בחינוך מצווה ש"ל שמביא את הפס' "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים".
וכתב במנחת חינוך שברמב"ם לא כתוב לספור בשמיטה, ונראה שהיו סופרים כל ראש השנה, והיות וכאן לא כתוב 'תמימות' פשוט שיכולם לספור במשך כל השנה, רק זריזין מקדימים מראש השנה.
עיין רמב"ם בספר המצוות מצווה ק"מ שכתב ספירת שני השמיטה, נמסרת לב"ד, כמו שימנה כל איש ואיש ממנו ימי העומר.
צריך עיון מה לומדים מהעומר על היובל.
ואולי דין ב"ד ביובל, זה רק לקביעת העניין ואולי היה יכול להיות מניין בכתיבה ולא רק בדיבור כי לכתיבה יש תוקף יותר חזק של ב"ד, ואת זה לומדים מעומר שזה רק בדיבור.
וידועה שאלת הרע"א בשו"ת קמ"א סי' כ"ט, ל"ב שעומר לא מועיל בכתב, והרי אין ספירה בלב אלא רק בדיבור ולכן יש ברכה.
ועיין בשערי תשובה סי' תפ"ט סעיף ו' שכתב סברה הפוכה שאפי' בק"ש ותפילה שאין כתיבה כדיבור, בעומר כן, כי עיקר הספירה שידע ויוחלט אצלו המניין שסופר, ורע"א סבר שלא יוצאים בכתיבה וצריך בפה, וזהו הלימוד לגבי ספירת היובל.
ועיין רמב"ם בספר המצוות קס"א שכתב הפוך, כמו שהתחייבו ב"ד למנות שנות היובל שנה שנה, כך חייב כל אחד ואחד מאתנו, ימי העומר, וצריך עיון למה צריך ללמוד עומר משנות היובל.
זמן העומר הוא כל הלילה ובכל אופן כתוב ברמב"ם ובשו"ע שהספירה היא בתחילת הלילה ולא מצד דין זריזים מקדימים אלא דין 'תמימות'.
עיין תוס' מנחות ס"ו. שכתבו שכדאי לספור סמוך לחשכה מצד דין 'תמימות'.
ויש לעיין במנהג של עולם הישיבות שמתפללים ערבית מאוחר.
אע"פ שהדין תמימות של הבה"ג אם חסר יום אחד, מעכב את הספירה הבאה, דין תמימות של התחלה לא מעכב.
יש ראיות שהיות והבה"ג זו שיטת יחיד, ויש הרבה שחולקים עליו שאפי' דילג ממש, יכול להמשיך, אמנם השו"ע הביאו להלכה, אבל אם יש ספק קל, יכולים להקל, ויש לך כמה דוגמאות:
- קטן שנהיה גדול באמצע הספירה לאלו שסוברים שיכול להמשיך לספור, משתמשים בסברת הבה"ג שזו סברת יחיד אפי' שיש הרבה פוסקים שסוברים שלא יכול להמשיך לספור.
- שואל ומשיב דן אם אחד ספר ספירה בטעות, יכול להמשיך שאר לילות עם ברכה, כי אמנם הוא לא ספר את היום המדויק אבל סו"ס זכר יש.
- לפי ההלכה אם אחד לא ספר בלילה סופר ביום בלא ברכה ויכול להמשיך בשאר הלילות עם ברכה, ואם נזכר רק בבית השמשות של היום השני, יש בזה מח' ואלו שסוברים שימשיך כדברי הבה"ג זו דעה קלושה.
- כתב הנודע ביהודה על אונן שפטור מכל המצוות, יברך ספירת העומר, כי יש פה נפק"מ לשאר הלילות כשלא יהיה אונן לשיטת הבה"ג.
- בשו"ע סי' תפ"ט סעיף ג' כתב אדם שהתפלל עם הציבור והם מברכים מבעוד יום, יברך איתם בלא ברכה ובלילה יברך ויספור כי רוצה להיות מדקדק, והרי הוא בירך כבר, ויש אומרים שיעשה תנאי, וקשה שמלשון השו"ע לא מוזכר תנאי, ויש שביארו מעיקר הדין ספירה כזו לא טובה, רק בכל זאת ספר כדי לא לפרוש מן הציבור כי יש שיטות שסוברות שיוצאים גם ביום, ובכאו' אם ספר מבעו"י גם עם הציבור ושכח בלילה כתב הכף החיים שיכול להמשיך בשאר הלילות, וגם זה בנוי על זה ששיטת הבה"ג היא שיטה קלושה.
- אחד שחושש שיום אחד לא יספור או בגלל ניתוח או בגלל שטס ומפסיד יום, הדין שיברך ולא מתחשבים בזה שיפסיד יום, גם זה בא בגלל שמקילים בסברת הבה"ג.
- אישה שברכה עם ילדיה גם בלי כוונה ושכחה לספור בעצמה, גם שם מקילים ותוכל להמשיך בימים אחרים לספור, כי גם ספירה בלי כוונה נחשב לספירה ויתכן שזה גם תלוי בדין כשאחד שואל את השני כמה היום, אסור לו לומר את המספר שעי"כ מפסיד את הספירה וגם האישה הזאת תוכל להמשיך לספור, גם זה בנוי על החולקים על הבה"ג.
- משכיל שאל את הבית הלוי שמחמיר בכל התורה, אמר לו הבית הלוי רבה דוגמאות שהוא מיקל, ואחד מהקולות היו שאם שכח יום שלם בברכה, יוכל לברך, כמובן נגד הבה"ג.
אמנם כתב במועדים וזמנים שהכוונה הייתה דווקא בסוף שבוע כשהוא ספר את השבועות אבל בכאו', הקולא הייתה בגלל ששיטת הבה"ג היא שיטת יחיד.
- בספר מקראי קודש מובא סיפור על רב שהיה נוהג לספור לציבור, ושכח יום אחד וכדי שלא יהיו לו בושות בציבור, הציע לאחד מהקהל שחייב לברך שלא יברך והוא יוציא אותו בספירה, כמובן שזה תלוי בשאלה אם בן עיר קורא לבן כרך במגילה או הפוך שהרי אם הוא שכח הוא לא בר חיובא, אבל אם נחלוק על הבה"ג אפשר להסתדר עם העצה הזו.
ובספר הבה"ג שנמצא אצלנו לא נמצא ההלכה הזו ואדרבה כן כתוב שאם שכח יכול לברך, ובכל זאת מכוח הדין שכתוב בשו"ע למי ששכח שיספור כל בוקר בציבור בלי ברכה כדי להזכיר למי ששכח.