לדעת האר"י הקדוש נחשבים ימים אלו כימי דין קשים ללא כל קשר למאורעות שקרו בהם, ואף כאן תלמידי ר"ע לא מתו על אי נתינת כבוד שהייתה דווקא בתקופה זו, מסתבר שבמשך תקופה ארוכה הייתה הבעיה אלא שמידת הדין הייתה מתוחה, בא הקטגור וגבה את חובו מהתלמידים.

ומצאנו במקורות חכמינו שיש זמנים הידועים כעת רצון ויש זמנים הידועים כ'עידנא דריתחא', לדוגמא, הימים שבין ראש השנה ליו"כ נחשבים לעת רצון כמו שכתוב "דרשו ה' בהימצאו", כמו"כ הזמן שבהוצאת ספר תורה נקרא עת רצון וזוהי תפילת רש"י 'בריך שמיה', וכמו שיש ימי רצון, כך גם יש ימי דין מצד עצמם, ולכן פגעה בתלמידי ר"ע מידת הדין בתקופה זו.

יש לציין שמאורעות נוספות תקפו את עם ישראל בתקופה זאת כגון בחודש אייר שנת ד' אלפים תתנ"ו בגלות אשכנז החלו מסעי הצלב שנשמדו הרבה קהילות בישראל, כמו"כ הייתה התקפה על בעלי התוס' שנשרפו חיים על קידוש ה', גזירות תתק"ו שהיו בתקופת מסעי הצלב היו בעיקרן בין פסח לשבועות, בשנת ה' אלפים ת"ח ות"ת, היו פורענויות וגזירות קשות בגלות פולין ועוד קהילות.

נהגו ישראל להרבות בעבודות תיקון המידות בימים אלו, וכן ב'יהי רצון' שתיקנו הקדמונים לומר לאחר הספירה.

לפי ספר החינוך מצווה ש"ו שימי ספירת העומר הם ימי הכנה וציפייה למתן תורה, ולכן עיקר העבודה בימים אלו הם תיקון המידות שנא' דרך ארץ קדמה לתורה.

בקובץ הערות לר' אלחנן וסרמן על מסכת יבמות כתב דרך ארץ בשני אופנים:

1. פרנסה.
2. מידות טובות.

ולכן כתבו בספרים שיש מנהג לומר פרקי אבות מפסח עד שבועות שהרי אלו משניות של תיקון המידות, והיות והמסכת מתחילה 'משה קיבל תורה מסיני' והרי משה נפטר בשבת בעלות המנחה, לכן תיקנו זה בשעת המנחה, אמנם יש שנהגו לומר עד סוכות, אבל בעיקר נהגו בין פסח לשבועות, כל תיקון המידות הוא הקדמה לתורה, שהרי בתורה לא נאמרה מצווה של מידות, ובכאו' א"א לתורה בלי המידות כי המידות זה כלי להשגת התורה וזו הקדמה לתורה וימי ספירת העומר מיועדים לתיקון המידות.

וכבר תיקנו המקובלים כל יום שנזכה לתקן חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות ובספר תומר דבורה האריך בעניין להסביר מידות אלו, וכל פרקי אבות זה תיקון המידות, ולכן היא נקראת מסכת אבות, כי תכונת המידות באה בירושה, ואע"פ שכתוב שתלמידי ר"ע פסקו למות בל"ג בעומר, קורים חז"ל לזמן הזה 'בין פסח לעצרת', זהו זמן ההכנה למתן תורה, 49 קנייני תורה, 49 ימי ספירה, כיון שנאמר "ויחן ישראל" כאיש אחד בלב אחד, זאת הייתה העבודה בימים אלו להתייחס גם לתלמידים חלשים, כאיש אחד זה באותו רמה, אותו כישרון, לב אחד הוא השולח דם לראש ולרגליים בשווה, ומכאן נובע העניין שדאגו נגד שנאת חינם.

עקר תיקון המידות היא מידת הענווה, כמו שמצינו אצל משה שהתייחד בזה, וכמו במים שיורדים למקום נמוך, ותורה נמשלה למים, וזה מתאים לפרשת שבוע פרשת במדבר תורה ניתנה למי שמשים עצמו כמדבר, וגם הר סיני היה ההר הנמוך מכל הרים.

ובפרט שבט"ז בניסן מקריבים קרבן העומר שזה מאכל שעורים שזה מאכל בהמה, ובחג השבועות מקריבים קרבן חיטים שזהו מאכל אדם, וזוהי עבודת ימי הספירה להתהפך מבהמה לאדם, וזה הלשון "וספרתם לכם" שהספירה תהיה לכם, לבנות אתכם.

בהרבה מקומות מצאנו בלשון הגמ' 'צא ולמד' בשביל ללמוד תורה צריך לצאת מנוחות העולם הזה, ואם נשאל למה לא ניתנה התורה בבקעה, כי זו היא ענווה, אלא שבשביל ללמוד תורה צריך להתרומם מעל החיים הפשוטים.

כתוב באיוב "ארוכה מארץ מידה", מידה בגימטריה מ"ט, כדי לקבל תורה צריך לצאת מהעולם שנברא במהלך של 7, התורה היא מעל המידות, ולכן נאמר ספירת העומר, עומר זה לא חג, עומר זו מידה, והעומר עשירית האיפה הוא, בהכרח שלקבל תורה צריך להכין מידה וזהו עומר.

וזה שאמר ר"ע "ואהבת לרעך כמוך" זהו כלל גדול בתורה, וזהו הלשון שבתורה צריך להיות נעשה ונשמע, נעשה – תיקון המידות, ואח"כ נשמע, המצוות המיוחדות לגוף, זה נעשה, תורה לימודית לנשמה זה נשמע, וזו התפילה אחרי ספירת העומר ' לטהרנו ולנקותנו מקליפתנו וטומאתנו', טומאה זו עבירה, וקליפה היא על הגוף, המכסה על פנימיות הנפש, וזוהי העבודה של ימים אלו, ולקבל תורה צריך את כל המידות בשלימות ולכן דעת הבה"ג שאם החסיר יום אחד, הפסיד את הספירה, ולכן סופרים מתחילת הלילה, שכל היום יהיה תמים בהכנה לתורה, ולכן בליל שבועות מתפללים ומקדשים מאוחר ואין דין תוספת כדי שיהיה יום שלם אחרון בהכנה.

ר"ע עצמו לימד אותנו שיש הבדל עצום בין 24 שנות לימוד ברציפות ל12 ו12, ואולי אחרי ל"ג בעומר הגיעה תורתו של רשב"י ואז ההכנה קיבלה משמעות יותר רצינית.

השל"ה כתב שכרב ראש חודש סיוון זו שעת רצון הכי טובה לתורה.

בספר חתם סופר על התורה כתב שהיה מתענה עם תלמידיו בערב ראש חודש סיוון ולקרוא 'ויחל', ובפרט ביום השבת שלפני מתן תורה שהרי יש השפעה משבת על הימים הבאים, והרי שבת ניתנה קודם קבלת התורה, ויש קהילות שקורין לשבת הזאת 'שבת דרך ארץ', ואח"כ באים שלושה ימי הגבלה, הפרישה מעסקי העולם, ומי שמכבד את התורה הרי זוכה בה, שנאמר "ואת מכבדי אכבד" אע"פ שכתוב שאין כבוד אלא תורה, אבל אורייתא והקב"ה וישראל שמכבדים, הם אחד.