כתב בשו"ע סי' תפ"ט סעיף ז' שכח ולא בירך כל הלילה, יספור ביום בלא ברכה.
ובמ"ב בס"ק ל"ד כתב שהעצה לספור ביום תלויה במח' הפוסקים ובראשונים, תוספות במגילה ובמנחות, ובכאו' מכאן ואילך סופר עם ברכה וזה לא נקרא כאי' שדילג יום אחר.
ובשער הציון אות מ"ה בשם תרומת הדשן כתב שיש פה ספק ספיקא לחיובא, ספק אחד שיש אומרים שאפשר לספור גם ביום, ואת"ל כדעת הפוסקים שאין ספירה ביום, הרבה חולקים וסוברים שאפשר לספור אפי' אם דילג יום שלם ולא צריך דין 'תמימות', ולפי דבריהם המילה תמימות או שזאת תהיה בשלימות של שבועות "שבעה שבועות תמימות תהיינה" או שהכוונה תמימות מתחילת היום, שיתחיל לספור מבערב.
הנושא של ספירה ביום תלוי בדין קצירה ביום ועל זה יש מח' האם מועילה קצירה ביום.
ושאל במועדים וזמנים הרי גם לשיטה שסוברת שכשר ביום, הדין הוא לא ביום שלמחרת אלא ביום הקודם, ואין שום סברה שאדם יספור ביום הקודם.
בפשרה הזו של לספור ביום בלי ברכה הנה יש שינוי שבתוס' במגילה כתוב בשם הבה"ג שימנה בלי ברכה, ובתוס' במנחות ס"ו היה משמע שלפי הבה"ג ימנה עם ברכה.
הרא"ש בפרק י' בפסחים אות מ"א מביא את הבה"ג שכתב שיספור ביום, ויש ראיה ממסכת מנחות שכתוב שקוצרים ביום, ויש שחולקין, והביאו ראיה ממסכת מגילה שכתוב שלא קוצרים ביום, ולכן כתב הרא"ש שיספור ללא ברכה כי ספק ברכות להקל ביום אבל למחרת יש ספק ספיקא לחומרא כמו שכתב בשער הציון באות מ"ה.
וכתב מועדים וזמנים בספק אם הוא חיסר יום, צריך להגיע לספק ספיקא אבל אם ספר ביום אפי' בלי ברכה, לא צריכים להגיע לספק ספיקא אלא ספירת יום נקראת 'תמימות', אבל לא מברך ביום כי ספק ברכות להקל.
והמשיך הרא"ש בפסחים והביא עוד דין מהבה"ג שאם הפסיד יום שני שוב אינו סופר כי צריך תמימות, ואין נראה לר"י דכל לילה וליה מצווה בפני עצמה היא.
מכאן למד המנחת חינוך במצווה ש"ו שביאור המח' שלפי הבה"ג כל ימי הספירה זו מצווה אחת, מכוח המילה 'תמימות' והרא"ש סובר שכל יום וים מצווה בפני עצמה היא, ודין התמימות שיהיה מתחילת הלילה
וכתב בספר נהר שלום שהמח' בין הבה"ג והתוס' אם החסיר יום אחד תלויה במח' נוספת אם כשלא ספר בלילה יכול לספור ביום, לדעת תוס' שלא יכול לספור ביום, הימים מפסיקים בין ימי הספיר, וא"כ כל יום הוא מצווה בפני עצמה, ואין זו מצווה אחת הנמשכת מתחילה ועד סוף, ואילו לדעת הבה"ג שאפשר לספור ביום אפש"ל שזו מצווה אחת הנמשכת מתחילת ספירת העומר עד סופה, וא"כ מה שנפסק להלכה שאם שכח לספור בלילה יכול לספור למחרת, זה בתורת ודאי ולא בתורת ספק.
הקשה בשיבולי הלקט ובעוד ראשונים לפי הבה"ג שזו מצווה הנמשכת, מדוע צריך לברך כל יום, למה שלא יברך פעם אחת בתחילת הספירה?
ויש אומרים שבכל מצווה יש מעשה המצווה ועוד דין של קיום המצווה, למשל בפריה ורביה, קיום המצווה הוא שיהיה לו בן או בת ומעשה המצווה היא הביא.
יש לחקור בכל מצווה האם המצווה היא בקיום או במעשה.
ויש שהוכיחו משו"ע או"ח בסי' תרנ"א סעיף י"ב שכתב שיכול ליטול ד' מינים אחד אחרי השני.
וכתב הרמ"א אם דיבר בינתיים צריך לברך על כ"א ואחד בפני עצמו.
וכתב המ"ב שעל הדס יברך 'על נטילת עץ אבות' ועל ערבה יברך 'על נטילת ערבה'.
והנה במקרה זה שמברך על כל מין ומין עדיין אין קיום מצווה שהרי לא קיים המצווה עד שנטל כל הד' מינים ובכאו' מברך על כל מין בפני עצמו, רואים שהברכה היא על מעשה המצווה, ולכן גם לבה"ג אפי' שכל העומר זה מצווה אחת, זה קיום המצווה וכל יום ויום זה מעשה בפני עצמו.
וכמו שיש דין של חצי שיעור באיסורים של חזי לצירופי ה"ה יש גם חצי שיעור במצווה, ויש דיון בשאלה הזו כדוגמא אם יאכל חצי כזית מצה, ובכאו' לפי הבה"ג בספירת העומר תהא ברכה גם על חצי מצווה.
שאלה שנייה על הבה"ג ממסכת מנחות דף כ"ז שמונה המשנה שם דברים שמעכבים זה את זה, כגון ארבעת המינים, ארבעה כנפות בציצית, מדוע המשנה לא מנתה מ"ט ימי העומר.
ויש לומר שאפי' אם שכח זה רק מעכב את המשך הספירה ולא את תחילתה, והמשנה מנתה רק דברים שמעכבים מתחילתם עד סופם.
ויש שרצו לומר שגם לבה"ג ספירת העומר זאת לא מצווה אחת, והדין אם הפסיד יום אחד זה חיסרון ב'תמימות' ולכן כשבירך ביום ותיקן את בעיית התמימות, יכול לברך כל יום כי כל יום זו מצווה בפני עצמה, וההסבר הוא אמנם זמן של קיום המצווה זה בלילה אבל כיון ששייך לספור ביום גם בלא קיום המצווה, לגבי דין תמימות אין חיסרון.