ידועה השאלה מדוע לא מברכים שהחיינו על ספירת העומר, הרי זה מצווה הבאה מזמן לזמן.
הרבה תירוצים נאמרו על שאלה זו, אתייחס למה שכתב בשיבולי הלקט סי' רל"ד שכתב היות והעומר מגיע ממחרת השבת, הוא יוצא ב'שהחיינו' שאמר בליל פסח.
והדברים צריכים עיון מלבד שאף אחד לא מכוון בליל פסח על ספירת העומר, הרי יש פה הפסק של יום וחוץ מזה אלו שני מצוות שונות, והדברים ק"ו מחג הסוכות ששם יש 'שהחיינו' על ישיבת הסוכה ולמחרת יש 'שהחיינו' על ארבעת המינים, הרי שמדובר אפי' בחג אחד, אבל כיון שזה בשני זמנים וא"א ליטול ארבעת המינים בלילה, יש פעמיים 'שהחיינו' ק"ו לספירת העומר.
תשובה מצאנו תלות בין פסח לחג השבועות בכמה עניינים:
- כתוב בשמות פרק ג' פס' י' "בהוציאכם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה", הרי שהקב"ה תלה את מתן תורה ביציאת מצרים.
- בהגדה של פסח לפני שבעל ההגדה מזכיר את ארבעת המינים, הוא מתחיל בלשון הזה 'ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל' הרי ששוב פעם אנו מוצאים קשר ישיר.
- הרי אין תאריך לחג השבועות בתורה, וכל זה בנוי על "ממחרת השבת" שמופיע בתורה ואז סופרים 50 יום ומגיעים לתאריך, הרי שאע"פ שכל חג כתוב את התאריך שלו, שבועות מסתמך על פסח, בהכרח שיש קשר ביניהם.
- הרמב"ן הסביר מדוע חג השבועות נקרא עצרת כמו יום האחרון של פסח ויום האחרון של סוכות, כי עצרת זו משמעות של סיום תקופה, שמיני עצרת זה סיום של ימים נוראים וסוכות, שביעי של פסח סיום של חג הפסח ושבועות זה סיום של חג הפסח ולכן זה נקרא עצרת, שעוצר, ובאמת הרמב"ן כתב שכל הימים בין פסח לשבועות זה כעין חול המועד, שוב פעם רואים קשר בין פסח לשבועות.
- ידוע שבני חו"ל חוגגים יו"ט שני של גלויות בגלל שלא ידעו מתי היה קידוש החודש, והדברים הללו מתאימים לחמישה עשר, סוכות ופסח כי אולי השליחים עדיין לא הגיעו, אבל מה הטעם שבשביעי של פסח עושים יומיים, הא חלפו כבר עוד שבעה ימים, מסתבר שהשליחים כבר הגיעו, למה שלא נעשה שביעי של פסח יום אחד.
על זה תירצו הראשונים, אין זה כבוד שיום הראשון של פסח יחגגו שני ימים מחמת ספק ויום השביעי זה יהיה רק יום אחד, הרי זה חג אחד, וזה לא רק עניין של כבוד, יש חשש שיגרום לזלזול בשביעי של פסח וחז"ל מאד דאגו לקיום ההלכה של יו"ט שני לכן עושים גם בשביעי של פסח עושים יומיים. ומעתה נשאל מדוע עושים יו"ט בשבועות, הא שבועות תמיד נחגג ביום ה50 של פסח, ובשבועות יודעים מתי היה ר"ח ניסן ופסח, והיה מספיק לעשות יום אחד.
על קושיה זו תירץ הגר"א ארלנגר בספרו על מס' ביצה שנוכל לתרץ את זה באותה דרך שתירצנו את שביעי של פסח, כדי לא לפגוע בשביעי של פסח, כך גם בשבועות, כיון שהוא המשך של חג הפסח לפי מה שהוזכר, לא רצו לפגוע ביו"ט ראשון של פסח שזה יומיים ולכן גם את שבועות חוגגים יומיים.
שאלה מהו באמת הקשר בין פסח לחג השבועות?
תשובה כיון שאומרים בברכות ק"ש של שחרית 'ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו', יש פה שני גאולות, גאולת מצרים ממצרים היא גאולה פיזית מהמקום, מהשעבוד, מעבודת הפרך, הגאולה השנייה היא פדות נפשנו, מתן תורה שהרי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, וזה הלשון של 'פדיון' פדות נפשנו, אילו לא היה מתן תורה קשור לפסח עדיין היו עבדים אפי' שיצאו ממצרים, עבדים לכל מיני דברים של חול, כמו שאמר הרבי מקוצק 'עבדיי הם ולא עבדים לעבדים' עבדיי הם ואם לא רוצים להיות עבדיי, הם עבדים לעבדים.
לא צריך פה פירוט, אנחנו חזינו אדם חילוני שהיה עבד לטלפון כמו"כ עבד לפריצות וככה זה בכל החיים, אדם לא יכול להשתלט על עצמו, זו הסיבה הגדולה של הגירושין וזאת הכוונה שמי שעוסק בתורה הוא בן חורין, לא לעולם הבא, אלא בחיי העולם הזה, לכן שבועות חייב הגמר של פסח, או בנוסח אחר המכה בפטיש של חג הפסח.
שאלה אם כדי להגיע לחירות אמיתית ושלימה היה צריך את מתן תורה, מדוע הייתה התמהמהות עד שבעה שבועות, הייתה התורה צריכה להינתן מיד אחרי פסח.
אנסה לבאר את דבריי במשל איכר שהיו לרגליו מגפיים, הגיע לחנות נעליים וביקש לקנות, במדידה התברר שצריך מידה 49, וכשרצה המוכר למדוד את הנעליים לרגליו, הלה לא רצה להוריד את המגפיים, אמר לו המוכר אם לא תחלוץ את המגפיים לא תוכל ללבוש את הנעליים, זו בדיוק התשובה לשאלתנו מדוע זמן מתן תורה נדחית קרוב לחודשיים, בני ישראל היו מלוכלכים במצרים במ"ט שערי טומאה, היו להם מגפיים גשמיות, שפל רוחני, עיין יחזקאל פרק כ' פס' ח', נדרשים אפוא 49 ימים של ספירת העומר שכל יום מוריד שער טומאה אחד, הרי ספירת העומר אלו ימי עלייה כלשון התפילה 'לטהרנו ולנקותנו מקליפותינו' א"כ כמו שבשביך לנעול את הנעליים צריך להוריד את המגפיים, כך גם צריך ספירת העומר להכין אותנו לקבלת התורה ולכן מתן תורה שהייתה צריכה להיות מיד אחרי פסח התמהמהה כדי להכין התקדשות והטהרות למתן תורה.
סיכום יוצא שספירת העומר בנתה את התורה לתורה ותורה בנתה את הגאולה לגאולה, וא"כ זה המשך אחד של יציאת מצרים, וכמו שבשביעי של פסח אין ברכת שהחיינו ולא בגלל שהתכוונו ביו"ט ראשון להוציא את שביעי של פסח, אלא ככה זן דרך היציאה, צודק שיבולי הלקט שגם ספירת העומר זה המשך היציאה, לכן ה'שהחיינו' של היום הראשון פוטר את ה'שהחיינו' של ספירת העומר.
ועם כל זה אע"פ שבשביעי של פסח אין 'שהחיינו' בשבועות יש 'שהחיינו', אפי' שזה סיום של חג הפסח הוא נחשב לרגל בפני עצמו שהרי יש שלושה רגלים, א"כ בשבועות יש שתי בחינות, מצד אחד הוא נחשב לסיום של חג הפסח ומצד נוסף הוא נחשב לרגל בפנ"ע, ולכן דין הוא שיברכו שהחיינו.