כתב הרמב"ם בפרק ו' הל' תו"מ הלכה כ"ה וצריך לברך בכל לילה על ספירת העומר קודם שיספור, מנה בלא ברכה, יצא ואינו חוזר ומברך כיון שברכות לא מעכבות.
צריך עיון מה ראה הרמב"ם לכתוב דין זה ע"י ברכה של ספירת העומר, הרי דין זה נאמר בכל הברכות כגון שופר ולולב, וכמו שכתב ברמב"ם בפרק י"א מהל' ברכות הלכה ה' העושה מצווה ולא בירך, אם מצווה שעדיין עשייתה קיימת כגון ציצית, תפילין וסוכה, מברך אחר עשייה, ואם דבר שעבר כגון שחיטה, כיסוי הדם והפרשת תרו"מ, אינו מברך, וא"כ למה הוצרך לחזור ולכתוב דבר זה אצל ברכת העומר.
ובדוחק אפשר לומר היות וספירת העומר נמשכת ארבעים ותשעה יום, עדיין זה נקרא מצווה שעשייתה קיימת ולכן חידש הרמב"ם שבכאו' לא מברך.
שיטת רש"י מופיעה בשו"ע סי' תפ"ט סעיף ג' המתפלל עם הציבור מבעו"י מונה עמהם בלא ברכה, ואם יזכור בלילה, יברך ויספור עם ברכה, והסיבה כי הציבור התפללו מבעו"י, ואולי זה בכלל לא ספירת העומר, ועיין במ"ב ס"ק ט"ז וביאור הלכה ד"ה מבעוד יום, אבל לא מוחין כי כך נהגו הציבור, וחשש שמא בלילה ישכח לספור, לכן ספר עם הציבור בלי ברכה ואח"כ בלילה, בירך.
הרשב"א דוחה את דבריו דאם היה חשש שהספירה מבעו"י לא ספירה ורק ספר בגלל כבוד הציבור, מה יעזור בלילה אם שכח.
ובכל זאת רואים בדברי רש"י הזה שדין ברכה חשוב לדאוג גם בלילה.
ואיך שיהיה הדברים תמוהים אם ברכות מעכבות לפי רש"י בספירת העומר, הרי ספירתו לא הועילה כלום, ואם ברכות אינן מעכבות, א"כ מאחר שיש להסתפק שמא יצא עם הספירה עם הציבור מבעו"י, איך יחזור בלילה ויברך, והרי בכל המצוות שאין ברכה מעכבת, לא הצריכו חכמים לחזור ולקיימן בברכה.
ויש שרצו לבאר לכה"פ לשיטת רש"י, דכל העניין של ברכה כתבו הראשונים ובתוכם הריטב"א במס' פסחים דף ז' שהטעם בברכת המצוות היא שיגלה ויודיע שעושה את זה מפני מצוות השם כעין הכנה, אבל תלוי באיזה מצוות מדובר, יש מצוות שבמעשה ניכר שעושה לשם מצוות כגון לולב וציצית שמהתורה לא צריך להוסיף היכר, רק מדרבנן רצו להוסיף היכר מתקנת חכמים.
יתכן שספירת העומר שונה משאר המצוות שהרי לא ניכר שהוא סופר את זה לשם מצווה בפרט שרואים שהוא עושה את זה ארבעים ותשעה יום, ולמשל בשופר ואפי' בהלל אפשר לזהות שזה יותר למצווה כי יש פה הרבה קטעים, וכן במצה אולי זה היכר, ולכן נתקן בספירה שתהא גם ברכה, וזוהי סברת רש"י, אבל דעת הרמב"ם שספירת העומר היא כמו שאר המצוות ולכן כתב מנה ולא בירך, יצא וחידש את זה רק בעומר, כדי לחדש נגד סברת רש"י שסובר שהברכה קשורה מעצם הספירה.
הרא"ש כתב כמו שספירת העומר צריך בעמידה וילפי' מהפס' "מהחל חרמש בקמה" וילפי' בקומה שה"ה שצריך שהברכה תהא במעומד
ובאמת גרסת הגר"א בביאור הגר"א סי' תפ"ט סעיף ו' שהנוסח שמברכים את הברכה ולא אומרים היום, אלא שהיום, זה מגלה שהברכה היא חלק מהספירה, בשונה מכל ברכות המצוות.
הרמב"ם במניין המצוות מצווה קס"א ובמנחת חינוך מצווה ש"ו כותבים שספירת הימים והשבועות זה מצווה אחת כי אילו זה היה שתי מצוות, היו צריכים שני ברכות.
והדברים פלא הא הרמב"ם עצמו סובר שמצוות תפילין של ראש ושל יד הם שתי מצוות ובכאו' מברך ברכה אחת לשיטת הרמב"ם, ומדוע בעומר אילו זה היה שני מצוות היה מברך שתי ברכות?
בהכרח שבעומר הברכה מחוברת לספירה.
בספר מועדים וזמנים רצה לבאר ברש"י שבלילה יכול לברך עוד פעם בברכה כי כל פעם שאדם מוסיף במצווה, מקיים תוספת מצווה כמו בכזית מצה, שככל שאוכל יותר, מקיים עוד מצווה.
וגם הראבי"ה בספק של החתימה אם חשב ביום אחד ואמר יום אחר כתב שבספירה דאו' אזלי' לחומרא וממילא חייב גם לברך, אע"פ שהברכה זה מדרבנן, וספיקא דרבנן לקולא, לפי מה שכתבנו שספירת העומר צריכה היכר שנעשית לשם מצווה, לפיכך תקנו חכמים, שהברכה והספירה יהיו במצב אחד, ובפרט לשיטת רש"י.
והביא בספר של הרב דוד הופשטטר בפרשת 'וידוי מעשר' דברים פרק כ"ו פסוק י"ג על הפס' "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי", ומבואר במשניות שהברכה היא על הפרשת תרו"מ.
ואמנם בשיטה מקובצת בברכות מובא שזה הולך על ברכת המזון, אבל מכל פירושי המשנה משמע שזה ברכת המצוות.
והדברים תמוהים הא ברכת המצוות היא מדרבנן חוץ מברכת התורה שזה דאו', וא"כ מה הכוונה לא שכחתי מלברך.
וביאר הרב הופשטטר שבהפרשת תרו"מ, לא ניכר כ"כ מההפרשה שעושה לשם המצווה, ובפרט שתרומה חלה גם במעשה בלא קריאת שם, או במחשבה, לכן פה הברכה מעיקר הדין היא כדי שיהיה ניכר.
כמובן שהדברים דחוקים ובדוחק היה אפשר לומר שפה מדובר בצד השלילי שאדם רוצה לומר שלא ביטלתי את המצווה של המעשרות וגם לא שכחתי מלברך שהיה ניכר שעשיתי את המצווה, כך שזה דומה לברכה. ודו"ק.
ובכאו' לפי ההסבר שברכת העומר קשורה לספירה, מה שאנחנו נוהגים שאם שכח בלילה, לפי הבה"ג סופר ביום ובלי ברכה, לכאו' כתבנו שכל ספירה צריכה ברכה, ובאמת בלשון הבה"ג היה משמע שיספור ביום עם ברכה, אבל בכאו' נכתב בשו"ע בלי ברכה, כי סו"ס שיטת הראשונים ותוס' שאין ספירה ביום, ולכן עשו פשרה בלי ברכה, ולגבי דין תמימות זה יספיק.
ואם שכח יום שלם וסופר למחרת בלי ברכה, שם גם י"ל שבאמת לפי הבה"ג, לא צריך לספור בכלל, כי ביטל את התמימות, אבל כיון שרוב הראשונים סוברים שכן צריך לברך, גם שם עשו את הפשרה שיספור בלי ברכה.
ואולי כשהרמב"ם חידש שאם ספר בלי ברכה, יצא, הוא חולק על כל הפלפול הזה.